הממ, איפה אני?
"תודה רבה שטיפלת בה. ברצינות אנחנו לא יודעים איך להודות לך מספיק על זה."
אבא? אמא? אל מי אתם מדברים?
"את ערה?"
מרינט פתחה את עיניה כששמעה את קולו של אדריאן מגיע משום מקום. היא הסתכלה סביב בחדר שהיא הייתה בו, והיא הייתה צריכה להרגיע את עצמה כדי לא להיכנס לפאניקה.
או מי גאד! או מי גאד! או מי גאד! אני בחדר של אדריאן? איך?
"מה אני עושה פה?" מרינט ניסתה לא להסמיק כשהיא הסתכלה למעלה על אדריאן, אבל היא לא הצליחה ופניה היו במצב אדום כמו עגבניות. "איך אני הגעתי לכאן?"
"את ישנת בחוץ על ספסל," אדריאן הסביר, וחיכך אל לחיו עם ידו, "ואני לא יכולתי לעזוב אותך שם."
אלוהים, איך הוא יכול להיות כל כך מושלם?
אדריאן הסתכל עליה, ובהה בה במשך זמן. הלב שלה פעם בחוזקה והיא הרגישה שהוא הולך לקפוץ החוצה בקרוב.
"הו..." היא לא ידעה מה לומר כשאדריאן המשיך לבהות בה. כשהוא לבסוף הסתכל הצידה, ומרינט הרגישה נותר רגועה.
למה היא נראת כל כך מוכרת לי ממקום כלשהו? אדריאן עם מהמיטה שלו והלך אל הדלת. "ההורים שלך מחכים לך למטה. את יכולה לעזוב עכשיו, אם את רוצה."
למה הוא מתכוון ב 'אם את רוצה'? למה שלא ארצה לעזוב?
מרינט קמה, אבל היא נעצרה כשהיא הבחינה במשהו שונה, ואז היא הבחינה במבוכה של אדריאן.
"אל תדאגי, אני לא עשיתי את זה," אדריאן הבטיח. "הבגדים שלך עוברים שטיפה, את יכולה לבוא ולקחת אותם אחר כך. זה פשוט שהיית כל כך רטובה, ואם הייתי משאיר אותך ככה כל הלילה, היית יכולה להצטנן."
מרינט גמעה. היא הסתכלה למטה על החולצה הגדולה שהיא לבשה, שכנראה הייתה שייכת לאדריאן, ואז היא הסתכלה למטה על המכנסיים שהיא לובשת.
אני לובשת את הג'ינס של אדריאן. אלוהים!
היא לבסוף צעדה לעבר הדלת, ועזבה.
אולי אני פשוט לא מסיק מסקנות נכונות. אדריאן קימט את מצחו, ואז משך בכתפו.
"אמא, אבא," מרינט ירדה למטה אל ההורים שלה. היא הייתה כל כך מובכת שהיא לא זכרה שהיא אמורה לכעוס על ההורים שלה.
"אוי אלוהים, אני כל כך מצטערת מרינט," סבין צעדה לעבר מרינט וחיבקה אותה חזק. "אנחנו עזבנו במהירות, ושכחנו שאת צריכה לבוא הביתה. אנחנו ניסינו להתקשר להורים של אליה, אבל לא הצלחנו לתפוס אותם."
"זה בסדר," מרינט אמרה. "פשוט בואו נלך. אני עדיין מרגישה עייפה."
-
"אז את רוצה ללכת לקניות או לא?" סברינה שאלה שוב את קלואי, אבל גילתה שחברתה בכלל לא מקשיבה לה ומסתכלת סביב.
"אר... אולי לא עכשיו. אני רוצה לבקר את אדריאן עכשיו." קלואי נעמדה. "אני בטוחה שהוא זקוק לחברה."
או שלא? סברינה שילבה את זרועותיה בכעס. איך אדריאן יכול לחבב בחורה כמוך? את מבקשת ממנו המון צומת לב עכשיו, שאת שוכחת ממני. למה את לא יכולה פשוט להקשיב לעצה של מרינט?
קלואי התחילה ללכת, עוברת ליד הבית של אדריאן. "באמת סברינה, אל תבזבזי לי את הזמן." היא התחילה ללכת לעבר הבית של אדריאן.
היא כמעט הייתה שם, אבל אז היא עצרה והתנשמה למראה משהוא שגרם לה לזכור למה היא צריכה לזכות בלב של אדריאן.
מרינט עלתה במדרגות וצלצלה בפעמון הדלת של הבית של אדריאן.
אדריאן פתח את הדלת וקלואי הסתכלה מקרוב בזמן שהוא נתן לה תיק.
"תודה," מרינט לקחה את התיק, כל פניה אדומות. היא הסתובבה ומיהרה ללכת.
"את יודעת מה," קלואי הסתובבה אל סברינה. "בואי נלך לקניות."
אני אחזור יותר מאוחר ואברר על מה כל זה היה!
YOU ARE READING
מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)
Aventura"מה את מסתירה ממני?" "מה - כלום. ממש כלום." יכולתי להרגיש את ליבי דופק. לאף אחד אסור לדעת. אבל איכשהו זה מרגיש כאילו ליבי לא דופק בגלל שחתול שחור רצה לדעת מה אני הסתרתי. איכשהו הרגשתי שאני... מתאהבת בו! - למרינט יש קראש על אדריאן לאדריאן יש קראש על...
