יצאתי מבית הספר והתחלתי ללכת לעבר הבית שלי, לא מצאתי שום סיבה להשאר בבית ספר. לא הייתי מסוגלת לראות את הפרצוף של דניאל, זה כל כך מוזר וכואב שהוא יודע עכשיו מי אני באמת. והפלאשבקים שעלו בראשי לא הועילו למצב בכלל.
״היי אמא״ אמרתי כשנכנסתי הביתה וזרקתי את תיק הילקוט שלי סמוך לדלת חדרי.
״היי ליאני״ היא אמרה והסיטה את מבטה מהמחשב כדי להביט בי.
״למה חזרת כל כך מוקדם?״ היא שאלה וללא לומר דבר התפרצתי בבכי. לא רציתי להתפרק מולה, בכל מקרה היא עוברת תקופה קשה והדבר האחרון שאני רוצה זה להטריד אותה עם הבעיות שלי.
לא הצלחתי להחזיק את הדמעות שלי, מצד אחד הרגשתי הקלה עקב העימות עם דניאל. סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן התעמתתי איתו ואמרתי לו בפנים את האמת הכואבת, אבל מצד שני אני מרגישה כל כך חשופה מולו. הוא יודע על מי שהייתי פעם ועל היחס שלו אליי, הוא מכיר את כל העבר שלי. הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו שלוקח חלק בחיים שלי כרגע ידע על העבר שלי, וברגע זה הוא התממש.
״מה קרה?״ היא שאלה אותי בדאגה ומשכה אותי לחיבוק ואוהב.
״עבר עליי יום חרא״ אמרתי מבעד לבכי ומחיתי את דמעותיי.
״את רוצה לספר לי מה קרה?״ היא שאלה והביטה בי.
״אני לא רוצה להטריד אותך עם הבעיות שלי, יש לך מספיק צרות על הראש״ אמרתי והתנתקתי מחיבוקה.
״אל תדברי שטויות, הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה לשמוע מה עובר עלייך ולעזור לך״ היא אמרה.
אני כל כך אוהבת את אמא שלי, היא הבן אדם הכי אמיתי שנמצא בחיים שלי ואני הכי סומכת עליה בעולם. עברנו ביחד המון, את המוות של אבא שלי, את השיקום שלי לאחר שניסיתי להתאבד ומשברים כלכליים, בעיקר את זה שאנחנו שרויות בו עכשיו.
בכל התקופות הקשות שעברנו ביחד היה לה קשה לא פחות ממני, יכולתי לראות את זה בעיניים שלה ובהתנהגות שלה. אבל למרות הכל היא תמיד שידרה לי שהכל בסדר איתה וחיזקה אותי כמה שיכלה, היא תמיד נשארה חזקה בשבילי. אני זוכרת שבשנה הראשונה לאחר המוות של אבי היא תמיד היתה מעודדת אותי, מחזקת אותי וסופגת את כל הדמעות שלי.
היא תמיד היתה נשארת חזקה מולי, אבל בלילות הייתי שומעת אותה בוכה בשקט במיטה, היא לא רצתה להראות לי את הכאב שלה כדי לא להקשות עליי.
היא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, לא משנה מה קרה בחיים שלה היא תמיד המשיכה בהם מבלי ליפול: היא המשיכה לעבוד ולהתנהג כרגיל, היא לא נתנה למקרים קשים להפיל אותה.
זה גורם לי להעריך אותה ולדעת שאנחנו נמצאות כרגע בתקופה קשה אבל אנחנו נעבור אותה, גם אם זה ייקח זמן בסופו של דבר היא תמצא עבודה ואנחנו נסתדר. אנחנו נסתדר כמו שאנחנו תמיד מסתדרות.
הפסקתי לבכות ואמרתי שאני רוצה ללכת לנוח לפני שאני הולכת לעבודה. כמובן שהיא התנגדה שאלך לעבוד כשאני נמצאת בכזאת סערת רגשות וביקשה שאוריד על עצמי מהעומס של העבודה אבל סירבתי בתוקף.
קשה לה שאני עובדת כל כך הרבה, היא אף פעם לא רוצה לקבל את הכסף שלי ומעדיפה שאני אבזבז אותו על דברים שאני רוצה לקנות לעצמי, ולא על תשלום חשבונות ומזון. אבל אין לי ברירה כי בלי המשכורת שלי אנחנו נתמוטט, אני חייבת לעבוד כמה שיותר עד שהיא תמצא עבודה.
נכנסתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה שלי, רציתי לישון ולאגור כוחות לפני המשמרת אבל לא הצלחתי להרדם. המחשבות שהתרוצצו בראשי ללא הפסקה גברו על העייפות הכבדה שלי. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כל מה שקרה היום, התהפכתי במיטה ללא הפסקה עד שלבסוף העייפות גברה עליי ונרדמתי.
השינה לא עזרה לי כל כך, הגעתי למשמרת עייפה מאוד ובראשי התרוצצו יותר מידי מחשבות שהעמיסו עליי. ועכשיו אני צריכה להתמודד עם השגרה השוחקת הזאת, אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בזה.
—————
״אני לא מאמינה שאנחנו עושים ישיבה יום לפני מבחן באנגלית!״ מאי רטנה תוך כדי שהיא מחליקה את שיערי הארוך עם המחליק שלה.
״יש מחר מבחן?״ שאלתי מופתעת.
״מה יהיה איתך ליאן? את חייבת להתחיל להשקיע, זאת השנה האחרונה לתיכון והציונים האלה יקבעו את העתיד שלך״ מאי אמרה, ידעתי שהיא אומרת את זה מתוך דאגה ואכפתיות אליי ולא בגלל שהיא רוצה להטיף לי מוסר.
״מבטיחה שאני אלמד למבחן הבא״ הבטחתי, למרות שידעתי שאני משקרת וזה לא באמת יקרה.
לא רציתי לאכזב את מאי, אבל אני לא מרגישה שיש לי כוחות להשקיע בלימודים, ואני לא מוצאת סיבה מספיק טובה לעשות את זה.
כל המורים דואגים לומר לי בכל הזדמנות שניתנת להם שלא ייצא ממני כלום, הם גרמו לי לאבד את כל האמונה שהיתה לי בעצמי.
וחוץ מזה, כרגע הלימודים זה הדבר האחרון שמעניין אותי. בדיוק חזרתי ממשמרת ארוכה במסעדה, ואני גמורה מעייפות, והדבר האחרון שיש לי כוח אליו עכשיו הוא לצאת. אני רוצה להכנס למיטה שלי ולישון לכמה ימים לפחות. אבל כבר הרבה זמן שלא הגעתי לשום מפגש חברתי, ואני יודעת שאם המצב הזה יימשך כולם יתחילו לחשוד בי ולתחקר אותי, וממש אין לי כוח לזה עכשיו.
לאחר שסיימנו להתארגן יצאנו לעבר הבית של שני, אצלה קבענו להפגש. כשהגענו כולם כבר היו שם, חיבקנו את כולם לשלום, כולל יואב שחיבק אותי ברכושנות מוגזמת.
לא ידעתי אם להגיד לדניאל שלום או שלא, אם לומר לו שלום או לא? לא דיברנו מאז אותו היום שהוא גילה שאני הילדה שהוא התעלל בה בחטיבה.
עברו כבר כמה שבועות מאז ודאגתי להתחמק ממנו בכל הזדמנות שניתנה לי. הוא כיבד את הבקשה שלי שיתרחק ממני ולא ניסה ליצור איתי קשר, הוא היה חסר אונים בדיוק כמוני ולא ידע איך להתנהג אחרי הגילוי על עברי.
אבל עכשיו אני נמצאת בסיטואציה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה. מה אני אמורה לעשות?
YOU ARE READING
לאחות את השברים
Romance״אולי את חושבת שאנחנו שני הפכים, אבל את אפילו לא מבינה כמה אנחנו דומים. שנינו מזויפים, אנחנו בסך הכל דמות שבנינו כדי להתמודד עם הכאב שלנו ולהכחיש את המציאות״
