"מה שהלב רוצה"

ההתחלה.

כשנכנסתי לקבוצה הזו,לא חשבתי מעולם שזה מה שיקרה.
כלומר,דמיינתי כן?אני בחורה אחרי הכל.
ואחת שלא היה לה חבר,יש לציין.
אבל בואו,עד כדי כך פטאת?
ובכלל,מי מכיר ככה אנשים?
שנוח להם מקלדת,ואין להם פנים?כלומר,יש,אבל לכו תדעו מי ממציא ומי מדבר אמת.
בכל מקרה,קוראים לי שקד,והסיפור שלי,מתחיל כך.
אני באמצע שנת יב,באולפנה הדתית שבה אני לומדת.
השנה הזו היא אחת המשמעותיות שהיו לי באולפנה.
מעגל החברות שלי,התרחב.
מעולם לא היו לי חברות קרובות באולפנה.
הייתי רגילה להיות עצובה,בודדה.
ומאז שנה שעברה,זה השתנה.
יש לי חברות קרובות,טובות.
התחברנו בזכות זה שהיינו באותה הכיתה.
המורות פתאום נהיו טובות הרבה יותר.
והפזם?עולם.
יש לפניי עוד חצי שנה אחרונה של התיכון, ואחריה , אתחיל הכל מחדש.
אבל בלי לחץ,כן?
בכל מקרה,כמו שכבר אמרתי, המצב טוב יותר משהיה.
וכשהכל היה כרגיל,הוא פתאום השתנה.
יום אחד,כשכבר חזרתי הביתה מהלימודים,הייתי משועממת,ונכנסתי לפייסבוק.
יש שם איזה דף אחד,וידויים של דתיים,שאני עוקבת אחריו.
נכנסתי לתגובות על זה איזה וידוי ,ובאחד מהם היה קישור לקבוצת וואצפ.
היכרויות,לפי גיל מסוים.
לא,לא שידוכים,קבוצה לאלו שסתם רוצים להכיר.
הסתכלתי,וחשבתי,למה לא?אולי ייצא מזה משהו מעניין.
כלומר,אני גם ככה משועממת,נכון?
ותאכלס מה עדיף,קצת ריגושים או עוד תרגיל במקצוע משעמם כלשהוא שאחר כך לא אזכור?
ובכלל לא הזכרתי את זה,שאני לא אוהבת לימודים.
אז בחרתי בקבוצה,ונכנסתי.
תוך רגע,מלא צלילים של הודעות.
"עוד אחת חדשה,מה קורה היום?"
"@שקד,ברוכה הבאה!"
"חדשים,יש כאן טופס,תענו עליו ותשלחו,ככה שנכיר את כולם"
עוד,ועוד,ועוד.
יותר ממאה הודעות בדקה אחת.
וככה זה המשיך,לאורך כל היום.
לא יכולתי לצאת מהקבוצה,זה סיקרן אותי.
הרוח,האווירה שהייתה.
רגע אחד דיוני עומק על אמונה ובניין המידות,ורגע לאחר מכן בקרבות על מפלגות.
כולם דיברו כאילו הם חברים אחד של השני.
ובשבילי?זה היה מדהים,כמו סם ממכר.
אי אפשר היה שלא להתרגל.
אז דיברתי,והרבה.
השתתפתי באותו היום בדיונים,ובשאר אכילות הראש.
וגם למחרת.
וגם למחרתיים.
לאט לאט הלכו והתבהרו השמות, האנשים .
והתחלתי להרגיש שייכת.
מצחיק נכון?כשכל מי שאת מדברת איתו,נמצא מאחורי המקלדת.