black & white

𝕡𝕒𝕣𝕥 𝕥𝕖𝕟 (𝟷𝟶)

״לא יכולתי...״ היא אמרה בשקט כשראשה מורכן ״מה?״ עידנתי את קולי מעט ״לא יכולתי להישאר שם יותר... אני משתגעת שם!״ היא הרימה מעט את קולה אבל לא בכעס... יותר בכוונה כזו... ״תלכי להתלבש נצא לאנשהו...״ אמרתי והיא הנהנה עולה למעלה להתלבש... התיישבתי בסלון מניח את ידי על ראשי בתסכול... מה חשבתי שהכנסתי אותה לפה? היא ירדה למטה כשהתלתלים שלה מסודרים לצד אחד... היא לבשה מכנס גינס שחור צמוד עם קרעים בברך וחולצת בטן שחורה ושברה את כול השחור הזה עם נעלים לבנות והתכשיט של הצוואר שלה... הסתכלתי על השרשרת שעל צווארה מנסה להבין מה היא מוצאת בה... אני יכול להביא לה שרשרת הרבה יותר יפה... השרשרת הזו כבר ישנה... כשהיא קלטה שמבטי מופנה לשרשרת היא הכניסה אותה מתחת לחולצה שלה והמשיכה לרדת במדרגות... כשהגיעה לסיומן היא נעמדה בסלון וחיכתה שאגיד לה מה לעשות אבל שתקתי... הסתכלתי עליה... העיניים שלה התרוצצו בלחץ על הרצפה ובין רגע לפניי שבכלל הספקתי למצמץ היא התחילה לבכות נהר של דמעות... ״היי... היי... בכול בסדר...״ משכתי אותה וחיבקתי אותה והיא בכתה אל תוך החזה שלי מחפשת נחמה... ״אני... אני לא רוצה להיות כאן...״ היא מלמלה בין הדמעות ״אני יודע... בגלל זה אנחנו יוצאים...״ עניתי לה מלטף את שערה ״התכוונתי בכלל... כאן... איתך...״ היא אמרה בשקט וזזה ממני מנגבת את הדמעות שלה וקיווצתי את גבותי ״למה?! אף פעם לא עשיתי לך רע! מהרגע שנכנסת לפה רק פינקתי אותך! רק נתתי לך! למה את כזו כפוית טובה?״ זרקתי בעצבים אגרטל זכוכית שהיה על שידת העץ שהייתה לידנו והתקדמתי לדלת היציאה ״בואי!״ אמרתי והיא התקדמה אחריי מסתובבת לרגע מביטה באגרטל השבור אבל אז מיד הלכה משם... נכנסו לרכב והיא כול הנסיעה רק בהתה בתה הכפפות... אני חושב שהיא פתחה אותו וראתה שם את האקדח שלי... אני צריך להעלים אותו משם... התנשפתי נשען עם זוג ידיי על ההגה כשהגענו למסעדה... זו מסעדה על קו החוץ והחנתי את האוטו כך שהשמשה הקידמית פונה לנוף של הים... ״א...אני לא רוצה לאכול...״ היא מלמלה בשקט ״למה?״ אמרתי מפנה אליה את מבטי ״אני רוצה להשאר להסתכל על המים...״ זו הייתה שעת השקיעה... אני יכול להבין אותה... ״את אוהבת את הים?״ אמרתי מחייך אליה ״אני גולשת...״ היא מלמלה בשקט מגניבה חיוך קטן אבל שלא היה מכוון אליי אלה אליה... כמו חיוך שיצא לה בלי שליטה רק מהמחשבה על הים... חייכתי בשקט והמשכנו להסתכל על הים מהשמשה הקידמית ״א... אני לא רוצה...״ היא התחילה למלמל והחיוך ירד מפניה וידעתי בדיוק למה היא מתכוונת ״אל תכנסי לזה עכשיו...״ עצמתי את עיניי נשען על ההגה מקווה שהיא לא תכנס לנושא הזה יותר... ״אבל-״ קטעתי אותה ״כשזה יהיה רלוונטי אלייך אני אדבר איתך על זה!״ אמרתי משתיק אותה בשנייה ״אתה חושב שזה לא רלוונטי בשבילי?״ היא מלמלה בשקט ״קייט!״ הרמתי את קולי באזהרה והיא גלגלה את עיניה יוצאת מהאוטו ״תכנסי!״ אמרתי לה בטון כועס יוצא מהאוטו ״תכנסי!״ תפסתי בידה... ״לא רוצה! תשחרר ממני! אני אחזור בסוף... איכשהו... לא תהיה לי ברירה כי אין לי עוד מקום לחזור אליו...״ היא אמרה נכנסת לאחת החנויות וגלגלתי את עיניי נכנס חזרה למכונית... התחלתי לנסוע ורק אחריי כמה שניות הבנתי כמה שזה היה חסר אחריות להשאיר אותה שם לבד בלי דרך לחזור... אני בטח לא רוצה שאיזה גבר יקח אותה בטרמפ!

נקודת מבט קייט:
הלכתי לכיוון הים והתיישבתי מתחת לאחת השמשאות הגדולות שהיו שם ״סליחה... יש לך אש?״ שמעתי קול גברי מעליי ״לא... סליחה״ הוא התיישב לידי הרמתי את ראשי אליו בהלם ״סקוט?!״ אמרתי בקול שנייה לפניי שהתגובה הראשונה שלי הייתה פשוט לקפוץ עליו לחיבוק... סוף סוף פנים מוכרות שלא מתקשרות איתי מתוך צורך וחובה... ״קייט? הכל טוב?״ הוא ליטף את שיערי בזמן שחיבקתי אותו ״לא... ממש לא... הכול רע...״ מלמלתי בשקט מחזקת את האחיזה בו וקברתי את ראשי יותר עמוק בחיבוק שלו... ״קייט... דברי איתי מה קורה? לא שמעתי ממך הרבה זמן...״ הוא אמר וזז ממני מביט בפנים שלי ״את בוכה...״ הוא ניגב את דמעותיי עם ידיו וחייכתי אליו ״את צריכה שאני אקח אותך הביתה?״ הוא שאל ורק מהמחשבה על המילה בית נהיה לי חלחלה ״אני רוצה להישאר עוד קצת ואז תקח אותי... אבל... אני אכוון אותך לשם... ובבקשה אל תשאל כלום על זה...״ הוא מיד הנהן בלי לפקפק בי אפילו לא לשנייה... סקוט היה החבר הכי טוב שלי במשך כול תקופת הלימודים שהייתה לי לפניי שאמא שלי... לפניי שאמא שלי מתה... כשאבא שלי ואחי אמרו לי שהם יפסיקו לממן את הלימודים שלי כדיי שאלך לעבוד ואגור לבד סיפרתי לסקוט שאני עוברת לעיר אחרת וניתקתי איתו קשר... ״קייט... שמעתי על אמא שלך... אני מצטער...״ הוא אמר מרכין את ראשי ״אל... עברתי את זה... הכול בסדר... באמת...״ אמרתי מנסה להישמע אמינה והאמת שרציתי פשוט לצחוק... זה שקר שהתרגלתי לספר... ״השתנת הרבה את יודעת?״ הוא אמר והרמתי אליו את ראשי מחייכת ״אבל הקריסטלים לא השתנו...״ הוא אמר מביט בעיניים שלי וחייכתי ״גם אתה השתנת...״ זה נכון... השיער שלו מסודר בבלורית שמסורקת לצד בצורה יפה כזו והוא נהיה יותר שרירי ובכללי הוא נהיה יותר גברי כזה... יותר... יותר מושך... ״תכנסי לאוטו!״ למה הוא חזר?! ״עכשיו!״ הוא הרים את קולו ״אל תדבר אליה ככה!״ סקוט קם להגנתי ולוק התחיל לצחוק... ״אתה יכול להמשיך לצחוק בזלזול אבל תדבר אליה בכבוד! היא תלך איתך אם זה מה שהיא תרצה!״ סקוט אמר ופשוט עמדתי שם בניהם כשהם מסתכלים אחד על השני בכעס... מזכיר לי קצת את התיכון... כשבנים היו פוגעים בי סקוט היה תמיד קם להגנתי... ״יש לך מזל שקמתי עם מצב רוח... אני אשאיר אותך בחיים הפעם... אבל לא כדיי לך שאראה את הפנים שלך שוב!״ לוק אמר ותפס את ידי בחוזקה מושך אותי ״היי!״ סקוט צעק תופס בחוזקה את לוק ולוק בשניה הסתובב נותן לסקוט אגרוף חזק לעין ״היי! היי! היי!... זה בסדר... אני אסתדר...-״ אמרתי ואז לחשתי לסקוט את הכתובת של המלון והוא הנהן... אני בטוחה שהוא יופיע שוב מתישהו...

תכתבו לי מה אתם חושבים על הכריכה... וגם מה אתם חושבים על הסיפור זה חשוב לי... תודה מראש❣️