נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק יט

שלום לכולם:)

אני ממש אוהבת את הפרק הזה ויש לי דמעות בעיניים. אני מקווה שתאהבו אותו. סליחה מראש על הטעויות ואם משהו לא יהיה מובן בבקשה תכתבו, כי היה לי ממש קשה לכתוב אותו:)

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

תחילה זאת הייתה הצמרמורת שחלפה על פני עורה של זיאה. היא לא הבינה מאיפה זה בא, אבל עורה הסתמר ברגע שהיא קמה על רגליה והזדקפה במקומה. היא לא יכלה לזוז מבלי להרגיש את התחושה המבחילה הזאת שורפת אותה מבפנים. כמובן שהיא חשבה שהייתה זאת המערה החשוכה והאפלולית שהשפיעה על תחושותיה, אחרי הכל היא הייתה תקועה כאן זמן רב מדי.

נשימתה הכבידה והיא הסיטה את מבטה אחורנית, כאילו שחיפשה אחר משהו שקרא לה בשמה. משהו שהיא לא יכלה לראות או לשמוע, אבל איכשהו ידעה שהוא היה שם. הוא נמצא שם והיא יכלה להרגיש אותו. שפתיה נרעדו והיא ליקקה אותן בנשיכה עצבנית.

"זיאה?"

היא הסיטה את מבטה אל חברתה, בולעת רוק ונושמת מבעד לכבידות שעטפה אותה. טאיינה יכלה לראות שמשהו קרה, דבר שגרם לה לקפוץ על רגליה ולתפוס את הפיגיון שהיה כבול בתוך הנדן שלה. מבטה היה ישיר והיא המתינה לפקודה של חברתה הטובה, מודעת לכך שמשהו עמד לקרות בכל רגע. היא סרקה את המקום, לפני שחזרה להתרכז בה.

"זה, אממ... זה כלום..." החזירה זיאה וכיחכחה בגרונה, "זה בטח מכמות הזמן שאנחנו נמצאות פה..." היא ציחקקה ופנתה אל אחד המטופלים שנח לצד הכניסה למערה. עורו חזר לצבע הזהוב והטבעי שלו והנקודות נעלמו לחלוטין. הוא היה בין החולים ההם שהתרופה החלה להשפיע עליהם, דבר שסימן לה שהיא הייתה  קרובה לפתרון המחלה - בדיוק כפי שהאל אמר לה בזמנו.

"באמת?" הופתעה חברתה, מתקדמת בעקבותיה בתהייה. "לא הייתי אומרת שזה כלום... את נראית ממש עייפה... א-את גם לא נחה או ישנה בימים האחרונים ואני לא מבינה מדוע -" היא הצביעה על החולים ששכבו סביבן. "- הטיפול שלך עובד ורבים חוזרים לעצמם. אבל עדיין, את נראית כאילו שאת לא בטוחה שהתרופה הזאת תצליח-"

"היא כבר מצליחה..." חייכה לעצמה זיאה בחיוכה המעושה, "זאת אומרת, יש התקדמות והשיקוי שהכנו משפיע על רבים." היא חזרה להביט על החולים שנחו על המיטות המעושות על גבי הרצפה של המערה. הנקודות שציירו את עורם  החלו להעלם במשך השבוע וחצי האחרון, אך צבעם עדיין היה חיוור ומעט חולה.

"זיאה..."

ושוב היא הסיטה את מבטה אחורנית ומלמלה בחוסר רצון, "מה?"

"מה?" מצמצה טאיינה.

"את..." היא השתתקה והוסיפה, "את לא אמרת את השם שלי עכשיו?"