מאחורי המפלצת

פרק 1

נ.מ רמוס
ישבתי בפינת הרכבת ופחדתי, כלכך פחדתי שכולם יגלו את הסוד שלי. ומי ירצה להיות חבר של מפלצת כמוני?
אז רק קראתי בספר שלי כדי לא לחשוב על כל שאר הדברים.
פתאום נקישה על דלת התא הוציאה אותי ממחשבותי. "היי, אפשר לשבת כאן? כל השאר תפוסים" שאל ילד אם שיער שחור פרוע ומשקפיים. "כן בטח" השבתי וחזרתי לקרוא מנסה לא ליצור קשר עין או לחזור למחשבות. "אני ג'יימס פוטר" אמר המשקפופר שהתגלה לי כעט כג'יימס "ואני סיריוס בלק" נבהלתי. מתי הוא נכנס? הם ראו שנבהלתי וצחקו וסיריוס מיד ביקש סליחה צחקתי צחוק קטן ואמרתי "לא ראיתי שנכנסת. אני רמוס לופין" סיריוס היה מושלם. שיער יחסית ארוך שמגיעה לו לכתפיים ועיינים מנצנצות. והצחוק שלו היה ממיס. "הספר הזה טוב?" שאל ג'יימס "אממ... כן, נראלי" לכולנו צחקנו. אולי בכל זאת לא יהיה כלכך נורא.
ילד שמנמן אם פרצוף עכברי דפק על דלת התא "אמממ... היי.. כן.... אוקיי.... היי, כבר אמרתי את זה.... אפשר לשבת כאן?..... כאילו איתכם?.... אמממ... כן?" "בטח" אמרתי בחיוך שמיד האלה חיוך גם על פניו.
נ.מ סיריוס
רמוס נראה כמו מלאך. יכולתי פשוט לשבת שם שעות ולהסתכל עליו ולשמוע אותו צוחק. היה לו עיניים ירוקות ושיער שטני וצלקות על הפרצוף. ממש התאפקתי לא פשוט ללטף את הצלקות האלה שאפילו שהיו הרבה לו הורידו מהיופי שלו. את שאר הנסיעה העברנו בדיבורים על הגוורטס, עד שפיטר שאל ברוב חוסר הטקט שלו "רמוס, מה זה... למה יש לך כלכך הרבה צלקות?" נראה שרמוס נלחץ מזה כי הוא מיד קפא "אממ.. זה... אמממ... זה..." בו גימגם כאילו הפך לפיטר "זה.. פשוט עברנו דירה! אממ.. כן דירה... ונפל עליי כד והוא נשבר... עליי... כן" "הו אוקיי!" ןבמילים עלו הלכנו להחליף בגדים.
נ.מ ג'יימס
אני לא יודע למה רמוס נלחץ כלכך מעניין הצלקות אבל אין סיכוי שזה בגלל כד, אני עוד יגלה!
ירדנו מהרכבת וזה היה מהמם!! הטירה הייתה ענקית! לפחות 200 מטר אם לא יותר. ובחוץ אמד איש ענק! והוא צעק "תלמידי דנה ראשונה בואו אליי! קדימה לא להתבייש לבוא!" אז באנו עליו. "להתחלק לארבע ולקחת סירה! קדימה אחריי!" גררתי אחרי את רמוס וסיריוס את פיטר ומיהרףנן לקחת סירה. התיישבו והתחלנו לחתור תוך כדי שסיריוס צועק לי פעם בדקה "וואו!" או "איזה ענק!" או "המקום הכי טוב בעולם!" ולא יכולתי שלא להסכים איתו.
כשהגענו לטירה חיכינו ודיברנו "לאיזה בית אתם חושבים שתיתמיינו? אני גריפינדור!" אמרתי "אני מקווה שגם אני" רמוס אמר "אני... אני לא יודע.... או.. אולי אפפפלפף? למרות ש שבא לי ג... גם גריפינדור" פיטר אמר "רל תדאג פיטר אנחנו מאמינים בך" רמוס מיהר להגיד כדי להרגיע אותו, ונראה שהוא באמת נרגע "כל המשפחה שלי סלית'רין אבל אני רוצה בגריפינדור" סיריוס אמר. אני יודע מה דעתו על המשפחה שלו וגם מכיר אןתם, הייתי אצלם פעם אחת אבל זה עדיין היה ממש מפחיד. במילים אלה נכנסה אישה מבוגרת לאולם "שלום לכולם אני פרופסור מקונגול ברוכים הבאים להוגוורטס! אנחנו נכנסים עכשיו לאולם הגדול תלכו אחרי אני אקרה בשמכם ואתם תעלו לבמה ותשבו על הכיסא. בואו אחריי" והיא מיהרה ללכת וכולם אחריה. היא קראה כמה שמות ואז "רמוס לופין" "תחזיקו לי אצבעות" מיהר להגיד והלך לבמה. שמו עליו כובע גדול. הוא נשאר שם קצת, נראה שהוא חושב אבל זה לא הגיוני, זה כובע נראה שרמוס קצת נבהל אבל לא הבנתי למה. "גריפינדור!" צעק הכובע. שולחן מיה כפיים ורמוס מיהר אליהם. כך עבר גם אם עוד ילדים "סיריוס בלק" "גריפינדור!" נמלתי הקלה, לפחות הוא לא בסלית'רין. "ג'יימס פוטר" כששמו עליי את הכובע שמעתי 'חוכמה אבל לא מספיק בשהףיר רבנקלו' נבהלתי, זה היה הכובע במחשבות שלי! 'לא מעט אומץ' "גריפינדור!" והלכתי לשולחן לשבת ליד סיריוס ורמוס "פיטר פטיגרו" נראה שהכובע נשאר שם הרבה זמן אבל בסופו של דבר "גריפינדור!"

מה אתם חושבים? תעירו הערות. מה צבע העיניים שלהם? צדקתי?
פעם ראשונה שאני כותבת סיפור תגיבו שדי שאני אוכל להשתפר!
ביי 🤡