פאנפיק קצר גוף מארח- זכרונות מהערפילים

אני מתיישבת בשקט על ספסל בפארק שמול ביתי,מהדקת כובע סרוג עם פונפון על הקצה שלו אל ראשי ומחככת את כפות הידיים שלי המכוסות בכפפות בגלל הקור והשלג.

השלג מזכיר לי את החיים הקודמים שלי.

אני זוכרת את זמני בעולם הערפילים.

את הרוח הקרה,קרני השמש שעוברות דרך הקרח ויוצרות צבעים שמעולם לא נראו בעולם שאני נמצאת בו כעת; את השלג,את ערי הקריסטל שבניתי וראיתי,את חברי ומשפחתי.

את התחושה החמימה של ארבע לבבות פועמים ביחד,המהירות והמדויקות של הזרועות שלי.

אני זוכרת איך אבי,לא אבי האמתי, הנפש שהייתה בתוך האבא השייך לגוף ששימש לי כמארח, לימד אותי איך לבנות דגמים קטנים מקרח בעזרת טפריי.

את המסעות הארוכים מעיר לעיר כשהשלג כמעט קבר את כולנו.

קראו לי אז שלג נוחת על פרווה. כמובן,גם עכשיו קוראים לי ככה,לא הצלחתי לחשוב על שם חדש לעולם הזה.

עולם הערפילים היה העולם הראשון שלי עד שעברתי לכדה''א מרוב סקרנות.תמיד הייתי סקרנית.

אני מתגעגעת אליהם מדי פעם.

אבל בכדה''א כבר היו לי חיים. בניתי לעצמי משפחה,עבודה,חברים חדשים.

מעניין איך שאר הנפשות מסתדרות עם זה.אני עברתי רק עולם אחד, יש כאלה שעברו שלושה עולמות, ש כאלה שעברו חמישה. יש שיא של מישהי שעברה שמונה עולמות.זה כמעט כל העולמות שהספינות שלנו הצליחו להגיע אליהם. איך הם מסתדרים עם הרגשת הנטישה הזאת כל פעם?

ההרגשה שהם נטשו חברים ומשפחה? איך הם לא יכולים להיות מודאגים ממה שקורה להם? אולי הם נפגעו? או...מתו,במקרה הכי גרוע?

ואולי אני סתם פרנואידית. אבל יש לי סיבה מוצדקת להיות כזאת.חייתי בעולם הערפילים במשך שישה פרקי חיים עם המשפחה שלי.

אני אפילו כבר לא זוכרת את שמם...אני זוכרת שזה משהו שקשור לאור ושלג,אבל מכאן נקטע הזיכרון.

אולי הם גם עברו לעולם אחר? אולי הם עברו לכאן אחרי? אולי עוד תהיה לי את ההזדמנות לראות אותם שוב?

רוח קרה חולפת על פניי ומעיפה את הכובע מראשי. נתתי לרוח לקחת את הכובע ולפרוע את שערי. עצמתי את עיניי וראיתי מחזה אחר שם,עוד זיכרון שלי בתור דוב.

אני ממש חייבת להפסיק עם הפלאשבקים.

זה נראה כאילו אני מתחילה להתחרט על כך שאני עברתי לכדה''א,אבל אני לא. אני אוהבת את החיים שלי כאן. אני אוהבת את המשפחה שלי. את החברים. את הסביבה.את זה שיש פה גם קור-שאותו אהבתי מאוד- וגם חום,שיש פה ריחות ומראות שלא הייתי רגילה להם שם.

אבל אני אהבתי גם את החיים שלי בעולם הערפילים.

"שלג?" קול הוציא אותי מהזיכרונות. הסתכלתי מעלי וראיתי את עלים יבשים בשלכת הסתיו עומד מעלי. הוא היה חבר. הוא קורא לי שלג בתור קיצור כי הוא חושב שהשם שלי ארוך. תראו את מי שמדבר.דיברתי הרגע בציניות?כנראה. "כן עלים?" שאלתי "למה את פה בקור? בואי ניכנס פנימה,"

"כן,אני רק...העלתי קצת זיכרונות בראש מ...החיים הקודמים שלי,זה הכול," קמתי מהספסל,ניערתי את ראשי ונתתי לשלג ליפול מהראש שלי כמו שהייתי רגילה לעשות. עלים הסתכל עלי מוזר לאחר מכן "הרגל מעולם הערפילים," צחקתי. הוא הצטרף אלי והתחלנו ללכת מהפארק,כשהוא מתחיל לספר לי חלק מהזיכרונות שלו מעולם הפרחים בעקבות הזיכרונות שלי. אז כנראה שאני לא היחידה שמתגעגעת...