בצל השטן

1. סופי וולש

היא ישבה על ספסל ריק תחת השמש הקופחת, סופגת קרינה ושמש לעורה הלבן. רגליה היו משולבות, גבה זקוף וראשה נפול קדימה. עיניה כווצו בריכוז בניסיון לקרוא את אותה שורה בפעם החמישית, אבל גם הפעם היא לא צלחה את הפעולה, כיוון שמשהו אחר הסיח את דעתה. היא גירדה מאחורי עורפה בניסיון לסלק את הזבוב המעיק שהתלהב מנוכחותה בחוץ. היא לא הבינה למה היא לא מצליחה לקרוא שורה אחת מהספר שלה. בחוץ הייתה דממת אלחוט, כיוון ששאר התלמידים היו נעולים בתוך הכיתות, מקשיבים בחצי ריכוז לשיעור כזה או אחר. היא תחבה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזניה ורגנה ברוגז, על אף שסביבה החלל היה ריק לחלוטין.

בתת מודע שלה הפריע לה עניין אחד. יום ההולדת של אחיה הגדול ממש לקח חלק עצום מתשומת הלב שלה היום. היא עדיין לא בירכה אותו בברכת "מזל טוב" פשוטה. היה לה קשה לעשות את זה, במיוחד אחרי הפיצוץ של אתמול. היא ואחיה תמיד היו נתונים להרבה ריבים, וזה היה רק עניין של זמן עד שהגיע פיצוץ. אחים גדולים תמיד אוהבים להתגרות באחיהם הקטנים והביולוגיים על כך שהם מאומצים, אז כך פי כמה וכמה כשהם באמת היו מאומצים. ואחיה לא חס עליה לרגע, במיוחד כשסופי הייתה אויב ראוי. היא לא הייתה מהאחיות הקטנות והבכייניות. היא הייתה מכה בחזרה.

חיי המשפחה שלה היו מושלמים לולא אחיה הגדול, נואל, היה קיים. הם היו משפחה קטנה, חמה ואוהבת. ואז נכנס נואל לתמונה. בתוך תוכה, היא ידעה שהוא אוהב אותה. אין לו ברירה. הם משפחה. היא בהחלט ידעה שהיא אוהבת אותו, אם שמים את כל התככים בצד. הם היו שונים, ואולי משם נבע הקשר הבעייתי. נואל היה נער קולג' שחצן, ואילו סופי תלמידת תיכון חריפה. ככה היא הייתה רוצה להאמין לפחות. השאר לא ראו אותה בעין כזו. במהלך חייה, היא שמעה מלא תיאורים אחרים בנוגע לאישיותה המושכת, מסתבר: מלכת הקרח, כלבה אמיתית, הזונה של השכבה. לסופי לרוב פשוט לא היה אכפת מרגשות של אחרים. היא ניקזה את מירב תשומת הלב שלה לאנשים שכן היה לה אכפת מהם, ולכן לשאר לא נותר דבר אלא אדישות מוחלטת.

חוץ מזה, האישיות המחוספסת שסיגלה לעצמה לעתים די הצחיקה אותה. היא אהבה את הניגוד המוחלט בין תווי פניה העדינים, התינוקיים אפילו, לבין התנהגותה החצופה. אף אחד לא ציפה שמילים כאלו יצאו מנערה קטנת מימדים כמותה. בינה לבין עצמה, היא אהבה להודות שהיא אוהבת את עצמה. היא אהבה את השיער הבלונדיני והרך כצמר, עיניי הדבש הגדולות, הריסים הארוכים והשחורים כפיח, השפתיים המלאות והלחיים הסמוקות תמידית על גבי העור החיוור. "בובת ברבי-בראץ", כפי שאימה כינתה אותה תמיד. בליבה, היא שמחה שבפועל אימה הביולוגית הייתה אישה אוקראינית נאת-מראה (כך היא לפחות שיערה תמיד), והיא עצמה לא באמת קיבלה שום גן שתואם לזה של נואל.

בבית הספר, בדרך פלא, היא הצליחה להסתדר. היא אף פעם לא באמת הבינה למה, אבל אנשים נמשכו אליה כאילו והייתה מגנט אנושי מהלך. היא עניינה אנשים, והיא הייתה מודעת לזה. אי אפשר היה לפספס את זה, כיוון שהיא הייתה מושא העניין ברכילויות השכבתיות מדי שבוע. בנות שנאו אותה, בנים אהבו אותה, אלא אם כן היא פגעה להם באגו בדרך כזו או אחרת. ולרוב היא אכן עשתה זאת. זה לא שהיא הייתה שחצנית, כמו שאר הנערים שעמדו בפסגת פירמידת הפופולריות. זה פשוט שהייתה לה מודעות עצמית גבוהה מאוד. מאז ומתמיד היא הייתה חדה על כל הדברים האלו. היא לא התעלמה, נפנפה את זה מעליה כמו נערה ביישנית ומופנמת. היא השתמשה בזה. היא גם לא התנהגה כמו הבנות מהסוג שהיא הכי שונאת; הבנות שמודעות לכל העניין סביבן, ובכל זאת מצניעות את זה, כדי שיאהבו אותן יותר. סתומות. היא חשבה שהן פשוט סתומות.