בצל השטן

3. סופי וולש

סופי ישבה על רצפת בית החולים ובהתה בגיטרה החדשה שרכשה לפני מספר שעות. מצחיק, היא חשבה. הגורל עושה לי תרגיל מלוכלך. אם יש אלוהים, היא ידעה שהוא מעביר אותה כרגע מבחן. מנסה לגרום לה להרגיש רע. תראי איך את מתעסקת בשטויות כמו ריבים, בזמן שאחיך עובר תאונת דרכים. לעזאזל עם זה. נואל הוא לא המסכן בסיפור. באותה מידה היא יכלה לעבור תאונת דרכים בעצמה.

"אני לא יודע מה להגיד," היא שמעה קול גברי עמוק מעליה. "יום הולדת שמח? רפואה שלמה? באיזו ברכה לבחור?"

היא כמעט שכחה בעצמה שלאחיה יש יומולדת היום. אחרי שנזכרה, היא דווקא כן הרגישה טיפת רחמים כלפיו. רק כי היא ידעה שהוא מסוג האנשים שאובססיבים לימי ההולדת שלהם.

היא הרימה את עצמה מהרצפה והסתכלה סביב. הגרון שלה היה יבש והיא הייתה זקוקה לנוזל. היא הייתה זקוקה לקפה. תחושת עייפות החלה להתפשט בגופה והיא ידעה שמדובר בזמן קצר עד שהיא כבר לא תצליח להחזיק את עצמה ערנית. "אני הולכת לקנות לעצמי קפה." היא אפילו לא ידעה למי היא אומרת את זה. לאחר סקירה קצרה, היא הבינה שהוריה כבר לא היו בחדר ושהיא נמצאת עם נואל ודייב צ'ארלס. לפעמים היא יכלה להיות מעופפת עד כדי כך.

"אני אצטרף אלייך." דייב אמר.

"לא יכול להיות," היא גיחכה כששניהם יצאו מתוך החדר והחלו לפסוע ברחבי בית החולים.

"מה?" שאל הבחור הגבוה שהלך לצידה.

"לא, אני פשוט תוהה לעצמי אם אתה באמת רוצה קפה, או שאתה מנצל את ההזדמנות כי אתה חרמן."

ההערה שלה גרמה לדייב לעצור במקומו. הוא לא נראה משועשע, אלא פשוט מזועזע. "את פסיכופתית."

"אולי." היא משכה בכתפיה. "מי יודע?"

"יש לי חברה, בטח את יודעת."

סופי הייתה מודעת לזוגיות הלא יציבה של צ'לסי ודייב. זה לא היה מסוג הדברים שעניינו אותה, אלא פשוט מסוג הרכילויות שכפו אותן עליה בניגוד לרצונה. סנדי הייתה חברה די טובה של צ'לסי מעצם היותן בנבחרת המעודדות, ולכן סופי קיבלה מדי שבוע כמות נכבדת של מידע על הסטטוס הזוגי של צ'לסי ודייב.

היא החליטה לא לענות לדייב ולהמשיך ללכת. בשלב מסוים הוא המשיך ללכת גם כן והדביק את הפערים בניהם. ההערה שלה ממש הרגיזה אותו כנראה, כי הוא המשיך מאותה נקודה. "למה שבכלל תגידי את זה? אני לא יכול לרצות קפה מזורגג?"  הוא שאל.

"תרגע," היא נאנחה בייאוש מוחלט. "בסך הכל ניסיתי לעורר אותך טיפה. היית נראה לי מת מבפנים. היית צריך בוסט של אדרנלין. הנה," היא טפחה על ידו. "עכשיו אתה לא צריך לשלם על קפה." היא הבזיקה לעברו חיוך רחב. בכזו קלות היא הצליחה להרשים אותו, היא זיהתה את זה לפי מבע פניו.