בדרך אל הבית

פרק אחד/עולם ללא אמא.

מעולם לא דמיינתי את העולם ללא אמא.
אמא היא האדם היחידי שאתה חושב שתחיה לנצח, לכל אחד בראשו יש גיבורת על משלו, היא אישה עם זוג רגליים וידיים ואינסטינקט חייתי להגן על הילדים שלה תמיד, יש לה גלימה ואולי גם כנפיים כשהיא רוצה לעוף בדיוק בזמן כדי להציל את המשפחה שלה.היא בדרך כלל נמדדת במעשים קטנים כמו לכבס לך את התחתונים, ואחר כך במעשים גדולים, כמו להחזיק לך את היד חזק לפני שאתה מתחיל לרוץ בטירוף אל הכביש.
לא משנה בן כמה תהיה, אתה לא מוכן לרגע שבו אתה מבין שאמא שלך היא לא גיבורת על, היא בשר ודם, וכמו כולם גם ימיה קצובים על כדור הארץ.יום אחד היא פשוט עוזבת אותך, והיא לא תהיה שם להחזיק לך את היד, אתה חוזר להרגיש את הפחד כמו שהיית ילד שאיבד את אמא שלו בסופר.

״עילאי.״גילי דוחקת את מרפקה אל תוך צלעותיי, כשאדם מזוקן עומד למולי בפנים רציניות, הוא מסדר את הכיפה הסרוגה שעל ראשו ומרים את משקפיו שהחליקו אל קצה חוטמו.

״תנוחמו מן השמיים.״הוא מסנן אליי, אני מהנהן משהו שאמור להביע את התודה שלי, אף על פי שאין לי שום קצה של מושג לגבי מי הוא.

כשאני קם ממקומי, מחליט לשחרר את כל איבריי ולהתמתח כל העיניים נשאות אליי, כולם מהנהנים להבנה, הם כולם מבינים אותך כשאתה באבל, פתאום לא משנה מה תעשה יתקבל בהבנה, גם אם תחליט לצאת שיכור בתחתונים ולרקוד הם יבינו אותך.לא משנה כמה אדם בעייתי היית, עוד לפני שמישהו מת לך.הסיגריה שבין אצבעותיי מתמוגגת אט אט אל האוויר שבמרפסת, מהלובי שלמטה נשמעות צהלות של ילדים שמשחקים, קומה אחת של מוות, קומה אחת של חיים חדשים.

״תביא שכטה.״היא חוטפת מידי את הסיגריה וטוחבת אל פיה, החולצה הגזורה שלה בלויה, חושפת כתף שזופה וכתפייה של חזיה בצבע אדום בוהק.

״זין.אתה קולט שאמא מתה?״היא שואלת ומאפרת את אל תוך כוס של קולה שמישהו כנראה נטש פה לפני אלוהים יודע כמה זמן.אני מהנהן ושותק, חוטף כמוה את הסיגריה בחזרה ומעשן אל תוך הריאות.

היא מתחילה לצחקק, מניחה את כפות ידיה על פניה ואז זורקת את ראשה לאחור בצחוק שהופך למתגלגל, שיערה הגלי נשפך אחורה עד שכמעט טובע אל תוך כוס הקולה שבתוכה איפרנו לפני שניות אחדות.היא מביטה בי מבעד לכפות ידיה ועיניה הירוקות בזיק שובבי מביטות בי בצפייה שאשאל מה מצחיק אותה, אני רק מחייך אליה, לא מדבר.

״אתה יודע במה נזכרתי?״היא שואלת ולא מחכה לתשובה ״אתה זוכר איך בגוש תמיד היית משחק אותה לאמא שאתה טובע בחוף, היא כל פעם הייתה קופצת כמו מטורפת אל המים, עד שפעם אחת ננו באמת כמעט טבע והיא לא האמינה לו כבר.אתה צרחת ובכית כמו קוקסינל ולקח לה כמה שניות לקלוט שזה רציני, איזה מכות היא החטיפה לנתנאל אחר כך.מסכן ננו, תמיד היה אוכל את החרא בגללך.״
שתקתי בחצי חיוך, נזכר בטירוף שאחז את אמא על החוף, איך היא צבטה את נתנאל עד זוב דם.הוא לא העז להכנס לחוף יותר כמעט שלוש שנים, עד שאבא החליט שנמאס לו מהפוביה שאמא פיתחה לו בראש, אז הוא לקח את נתנאל וזרק אותו אל המים, אמא צרחה וגם נתנאל.אבא הביט בהם באדישות על החול, משלב ידיים, הוא ידע שתוך כמה שניות נתנאל יתחיל לחתור ויזכר לשחות.