העיינים שלו...

פרק שישי

נקודת מבט סקרלט
אתמול, כשאוסטין התנהג אליי בכזו אטימות, לא הפסקתי לחשוב על אותו יום...
מה הקטע שלו?

נקודת מבט אוסטין
אני לא יכול להוציא את ג'קי מהראש שלי..
מתחילת השנה הסתכלתי עליה ואולי היה לי קראש קטן, אבל לא באמת חשבתי שנתחיל לדבר.. ושהידידות שלנו תהפוך ל.. יותר.

--בבית הספר, לפני השיעור הראשון--

נקודת מבט סקרלט
"היי אמה.. אני חייבת לדבר איתך על משהו" אמרתי לאמה וגירדתי בעורפי, כשהלכנו ביחד במסדרון בית הספר, בדרך אל כיתת המתמטיקה. "אוקיי אני פה לכל מה שאת צריכה" אמרה וחייכה חיוך קטן. מה הייתי עושה בלעדיה?
"זה לגבי אוסטין.." אמרתי ומיד החיוך שלה התרחב, "וזה לא משהו ממש טוב.." הוספתי והוא נעלם כלא היה. "מה קרה?" היא שאלה, "אתמול, אוסטין.. הוא... התנהג ממש ב.. אטימות כזו, כאילו ש.." התחלתי לדבר, שיחקתי באצבעותיי ולא הצלחתי למצוא את המילים. "כאילו שהוא מסתיר משהו?" אמה שאלה, היא מצאה את המילים הנכונות. "כן, בדיוק!" עניתי. היה קצת שקט ואמה חשבה על הדברים שנאמרו. לאחר מעט זמן פניה הוארו, "סקרלט! אני יכולה לבקש מברנדון לבדוק מה קורה עם אוסטין, אני אעזור לך לראות מה הוא מסתיר!" פתאום חיוך עלה על פניי, אני יכולה לגלות מה קורה עם אוסטין ולפתור את הבלאגן! "ברור אמה! אני אשמח!" עניתי לה בחיוך גדול בזמן שנכנסנו לכיתה.

**צלצול**
בשיעורי המתמטיקה אני יושבת ליד אמה, מזל ששתינו לומדות ביחד ב4 יחידות! אנחנו לא הכי טובות אבל זה גם משהו.
כל השיעור התרגשתי מהעובדה שחשבנו על פתרון ואני אולי אחזור לדבר עם אוסטין כרגיל! רגע.. למה בכלל אכפת לי מאוסטין כל כך?
בגלל שהתרגשתי היה לי קשה לא לדבר לאמה ולהודות לה. "אמה שתדעי שאת החברה הכי מושלמת שהייתה לי" לחשתי לה, "תודה תודה, את יכולה להפסיק להתחנף אני אדבר איתו" אמה לחשה לי חזרה. המורה הסתכל עלינו לשנייה, מעט עצבים נראו בעיניו, וחזר ללמד, גם אנחנו חזרנו לדבר. "אבל תודה ממש אמה אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" לחשתי לה, מתרגשת ממש. "תגידי סקרלט את רוצה לבוא אליי היום אחרי שאני אדבר עם ברנדון?" אמה שאלה בלחש, ולפני שיכלתי לענות המורה הסתכל לעברינו, "בנות, אני אפריד ביניכן" הוא אמר בזעם ורמז להפסיק לדבר אבל לא הספקתי לענות לאמה, "כן ברור שאני רוצה" עניתי. פתאום המורה אמר בקול מעט רם, "סקרלט תחליפי מקום עם מייקל" "מה? אבל-" התחלתי לומר אבל המורה קטע אותי "בלי אבל, תחליפו מקום", 'טוב נו מה שתגיד' אמרתי בתוך הראש שלי, למרות שרציתי לומר את זה למורה אבל לא רציתי להפוך את המצב לחמור יותר.
התחלתי לארוז את חפציי, את המחברת ואת ספרי המתמטיקה שלי כדי להעביר אותם לשולחן שבקצה השני של הכיתה, בחלק האחורי. לקחתי את התיק שלי, לא לפני שהחלפתי מבט אחרון ועצוב עם אמה והנחתי את חפציי על השולחן. כנראה שעכשיו אני חולקת שולחן עם.. מי זו? אה זו ג'קי, הילדה שתמיד הכי איטית בשיעור ספורט, טוב, לפחות אתמול היא הייתה.
השיעור היה כל כך משעמם, ראיתי שג'קי הייתה בטלפון למרות שאסור. אני לא מבינה מה הקטע שלה, היא כל הזמן מצחקקת. המורה לא שם לב אליה, טוב, אני כן. מצד אחד אני כועסת, התחלתי לפתח רגשות שנאה אליה מאז שעברתי לידה, אני לא יודעת למה. אבל מהצד השני אני מאוד סקרנית ורוצה לדעת למה היא צוחקת.
החלטתי להציץ בטלפון שלה כדי לראות מה הסיבה, אני יודעת שזו חדירה לפרטיות, אבל.. טוב, אני פשוט סקרנית.
לא האמנתי למה שראיתי.
ג'קי דיברה עם... אוסטין? הרגשתי כאב חד בלב, למה אכפת לי בכלל? למה זה כל כך כואב לי לראות אותם מחליפים ביניהם לבבות בצ'אט?
גיליתי מה הסוד שאוסטין מסתיר, אני אודיע לאמה שהיא לא צריכה לדבר עם ברנדון, לבטל את התכנית.
מיד עלה במוחי רעיון, כדי להבין את המצב יותר לעומק, אני אתחבר לג'קי, יש לי עכשיו את ההזדמנות.
רגע, איך מתחברים לאנשים בכלל?
אוקיי, נחמיא לה קצת ונקווה שזה ייזרום.
"את כותבת ממש יפה" לחשתי לה בחיוך, כשהסתכלתי בפליאה מזויפת אל עבר המחברת שלה, "תודה" לחשה לי בחזרה עם חיוך, "אני חושבת שהכתב שלך יפה יותר" הוסיפה וגיחכה בעוד מסתכלת אל עבר הדף הריק במחברת שלי. צחקקתי, לא צחוק מזויף הפעם, היא דווקא די חמודה, בניגוד למה שחשבתי.
במשך השיעור אני וג'קי דיברנו והכרנו אחת את השנייה, וכמעט שכחתי מהעובדה שאוסטין שמר ממני בסוד את הקשר ביניהם. ג'קי סיפרה לי על עצמה, ולבסוף הגיע הרגע אליו חיכיתי, הסוד הגדול. "תגידי, את מכירה את אוסטין?" שאלה בכדי להתחיל לדבר על הנושא הזה, "כן, הוא יושב לידי בכיתה, למה?" עניתי ושאלתי בתמימות מזויפת. כל הזיוף הזה לא מתאים וחדש עבורי, מה קורה לי? "אז אני הרגשתי שהוא מסתכל עליי מתחילת השנה, אני גם חיבבתי אותו, והחלטתי לעשות את הצעד הראשון" ג'קי התחילה לספר לי בחיוך, הייתי מופתעת כשהיא אמרה לי שהיא עשתה את הצעד הראשון, ובאותו זמן ירדה לי אבן קטנה מהלב, שהוא לא יזם את זה. אבל, למה אכפת לי בכלל? מה קורה לך סקרלט?
"אני החלטתי לגשת אליו, הוא היה עם החברים שלו אז ביקשתי ממנו לדבר בצד, פשוט אמרתי לו איך אני מרגישה לגביו" המשיכה את הסיפור בחיוך קטן ולחייה הוורידו מעט. "את ממש אמיצה, אני בחיים לא הייתי מצליחה לעשות כזה דבר" אמרתי בפליאה, היא באמת אמיצה, אולי אני צריכה ללמוד קצת ממנה.. ג'קי חייכה למשמע דבריי והמשיכה לספר על רגשותיה, הקשבתי בסקרנות, אולי התעלמתי ומעט חלמתי, עד שסיפרה על מקרה אחד שהיה לי קשה להתעלם ממנו, "..הוא הזמין אותי לצאת איתו" שמעתי פתאום וזה העיר אותי מה'חלום', "יצאנו לדייט בבית קפה שלא הכרתי, הוא אמר שיש שם את השוקו הכי טוב או משהו, הוא היה קצת ילד אם את שואלת אותי. אמרתי לו שאני יותר טיפוס של תה או קפה אבל עדיין הלכנו לשם" "שוקפה?" שאלתי לגבי השם של בית הקפה, היה לי קצת עצוב, חשבתי שזה היה המקום של החבורה.. או של שנינו..? "כן! את מכירה את המקום הזה?" ענתה, הזכרתי לה את שם בית הקפה הנכון.. "כן, אני אוהבת את המקום אבל זה לא משנה, את יכולה להמשיך לספר" אמרתי בדרך אגב וביקשתי בחיוך שתמשיך, "אוקיי, אז שתיתי קפה והוא שתה שוקו, אני זוכרת את כל הפרטים, זה היה היום הנפלא בחיי. אחרי שיצאנו מהמסעדה הוא הזמין אותי אליו, ואז.. נישקתי אותו" היא אמרה בחיוך כה רחב והסמיקה כל כך, בעוד ש.. לי, כאב, כל כך כאב.. אבל הסתרתי את זה, ואז הבנתי, אני אוהבת אותו.

**צלצול**

"טוב סקרלט, אני חייבת ללכת כי קבעתי עם אוסטין, אני חושבת שנלך לבית הקפה שדיברנו עליו" אמרה לי בחיוך עם מעט סומק על לחייה "תהנו" עניתי בחיוך הכי רחב שאפשר לזייף. ניסיתי להחזיק את הדמעות הכי חזק שיכלתי.
"היי ג'קי" שמעתי את הקול המוכר שגיליתי שכל כך אהבתי. "היי" ג'קי ענתה לו והניחה נשיקה קטנה על שפתיו.
אמה בדיוק באה והתיישבה לידי, היא ראתה על מה הסתכלתי. באותו הרגע השתחררה מעיני דמעה קטנה שאמה הבחינה בה במהירות, היא לא אמרה כלום ורק חיבקה אותי, שזה בדיוק מה שהייתי צריכה ונתתי לעצמי לשחרר את הדמעות כשהכיתה התרוקנה. פתאום אוסטין נכנס לכיתה והבחין באמה המחבקת אותי, ואת הדמעות שעל פניי. "סקרלט? הכל בסדר?" שאל בדאגה ומיהר לבוא לידי. "מה אתה עושה פה?" שאלתי, מנגבת את הדמעות שלא מפסיקות לרדת, "סתם באתי להביא לג'קי את המחברת שהיא שכחה פה" הוא ענה והדאגה לא הפסיקה להיראות בעיניו, "סקרלט מה קורה?" שאל שוב לשלומי, "אני בסדר, אתה יכול לחזור לג'קי, אני לא רוצה להפריע" עניתי, עוצרת את הדמעות. "אני כבר חוזר" אוסטין אמר, לקח את המחברת של ג'קי ויצא מהכיתה הריקה, אמה ואני נשארנו להתחבק, בלי מילים היא הבינה כל מה שעבר עליי, וכנראה שהיא חזתה מראש שאני מרגישה אל אוסטין משהו.. הדמעות שלי חזרו לרדת. לאחר דקה או שתיים אוסטין חזר ושוב ניגבתי את הדמעות, "סקרלט, אני יכול לדבר איתך בצד? אם לא אכפת לכן כמובן" פנה אליי ואל אמה, "את האמת אני צריכה ללכת.." אמה אמרה, לקחה את התיק שלה והלכה, לא לפני שקרצה לי ואני שלחתי לה מבט זועם. אוסטין התיישב לידי "היי, הכל טוב?" שאל בפעם השלישית לשלומי, "מה אתה רוצה?" אמרתי בעצב ספק כעס, "אני רק רוצה לדעת מה קרה, עצוב לי כשהבסטית שלי עצובה" "אז זהו, זה הקטע, אני רק בסטית! ולא יותר.." הרמתי את קולי ונתתי לדמעות לזרום, "רגע.. לא הבנתי.." הוא אמר בבלבול וקטעתי אותו, "ברור שלא תבין! בנים הם... פשוט טיפשים!" נתתי להכל לצאת, רציתי פשוט לקום וללכת, אבל.. קשה לי.. אני אוהבת אותו.. אני רוצה להיות רק לידו. "סקרלט, את רצית שנהיה יותר מ.. רק בסטים?" שאל, לא ידעתי מה לומר, לא מצאתי את המילים.. ופתאום.. העיניים שלו.. נצצו, הן נראו כחולות ועמוקות יותר מתמיד, אוסטין ניגב את דמעותי, בעדינות תפס את סנטרי, קירב את פניו אל שלי ונישק אותי.

נתראה בפרק הבא💜😇