בדרך אל הבית

פרק שלוש/המיתולוגית

🎵עומר אדם-תתן לה פרחים🎵

היא הביטה בי לא מופתעת, היא הרי לא במקרה החליטה להגיע דווקא אל הפאב שלי שעמד בין שורה של ברים ומועדונים.לא במקרה היא החליטה להשתכר ולאבד שליטה, לטפס על אחת מהספות וללכוד את העיניים של כולם.היא ניסתה ללכוד במיוחד את שלי.היא צחקקה כשהבל פיה הסריח מאלכוהול ומריח של מרחיאונה, עיניה הביטו בי בשעשוע והיא התנדנדה תחת אחיזתי.משכתי אותה חזק יותר מצמיד אותה אל גופי, כשאני מתחיל להניע אותה אל כיוון המשרד שלי יודע שכולם עכשיו סקרנים לדעת מי הבחורה שהצליחה להכנס למשרד שלי.

״מה נראה לך שאת עושה?״הבטתי בה בשילוב ידיים כשהיא התיישבה על הכיסא המשרדי שלי והסתובבה בצורה שגרמה לי לקבל סחרחורת רק מלהסתכל.

היא לא ענתה לי, רק המשיכה לצחקק כמו מטומטמת והתחילה לשחק בכלי הכתיבה שהיו בתוך כוס שחורה.היא החלה ללחוץ על המהדק שוב ושוב, להוציא ממנו את כל הסיכות, ובעיקר לגרום לי להתעצבן מהרעש.היה לי קטע עם רעשים, מאז שאני ילד.שנאתי את הרעש של המזלג שהתחכך בשיניים, נתנאל ידע את זה ותמיד היה עושה לי בכוונה בארוחת שישי, גורם לצמרמורת בכל גופי, אז הייתי מחטיף לו כל כך חזק עד שהוא היה בוכה כמו תינוק, אמא הייתה צורחת ומפליקה לשנינו, כשהיא מכריחה אותנו לשטוף את הכלים אחרי הארוחה.זה היה העונש הכי שנוא עלינו, הרי לשטוף כלים של תשעה נפשות זה לא הדבר הכי כיף.שנאתי גם את הרעש של הדלת החורקת בחדר המשותף שלנו, הייתי רב עם אבא שלי כל הזמן שיחליף לנו את הדלת, כשהוא לא הזיז עניינים החלטתי לקחת את זה לידיים שלי ופשוט עקרתי את הדלת מהמקום, אבא התחרפן, אמא צחקה בצחוק מתגלגל.שנאתי את המוסיקה של זמרים חרא, בכל פעם שזה התנגן בפאב הייתי יוצא לבחוץ או נועל את עצמי במשרד.

״מה יש, ביבי.אסור לבוא לבקר אותך בעבודה?״
ביבי, היא כועסת עליי.הרי רק לפני כמה ימים היא כעסה שגילי קראה לי כך.ידעתי שהיא כועסת עליי, כמו אמא שקראה לי כך רק בפעמים שממש ממש הצלחתי לעצבן אותה.

״את כועסת עליי.״

״אוהו, איזה הברקה עילאי.״היא אמרה בטון עוקצני ״כשנוח לך אתה יודע לשחק אותה אהבל, וכשאתה רוצה פתאום אתה ממש מצליח לזהות מבעד לשורות.אה?״

״טוב מה הסיפור, דברי כי אין לי יותר מדי זמן לזה.״הבטתי בשעוני, בעוד כמה רגעים השעה שתיים עשרה והפיק בבר מתחיל.זו השעה של כל הצעירים שמגיעים לחגוג.

״אף פעם אין לך זמן.״היא ממלמלת בטון אדיש כשהיא מתחילה לקשקש במרקר על דף שכתבתי עליו כל מיני תזכורות.
״גם כשאמא רצתה לדבר איתך בבית החולים, לא היה לך זמן.״

הבטתי בה למשך כמה רגעים, היא בכלל לא הסתכלה, המשיכה לקשקש על הדף באיטיות כשהיא מחייכת.התקדמתי אליה תופס אותה בחוזקה וגורר אותה אל מחוץ למשרד.לביא שעמד בתוך הבר וצעק על אחת הברמניות לא הבחין בי, אז משכתי אותו במפרק ידו, גורם לו להבהל וכמעט להעיף לי אגרוף.היו לנו אינסטינקטים כאלה, לוחמניים.שאריות של החיים.