"מה?!" שאלתי בהתרגשות את אמא שלי.
"מה שאת שומעת.." היא חייכה
"את באמת מרשה לי?!" צעקתי בשמחה
"את מעדיפה שאני לא ארשה לך?"
"לא לא לא. תודה תודה תודה תודה אמא, אין כמוך!" אמרתי, נישקתי אותה בלחי, ועליתי לחדר שלי.
"רון!" צעקתי לפלאפון
"מה קרה?!" היא שאלה אותי
"אמא שלי מרשה לי לטוס אתכם לארצות הברית!!!!" צעקתי
"מה?! איך?!" היא צעקה כמוני
"לא יודעת. את לא מבינה איך אני שמחה עכשיו" חייכתי חיוך ענק.
"איזה כיף! עכשיו באמת יהיה מושלם!" היא אמרה לי
"טוב אני מתקשרת לשאר, לספר להם" חייכתי.
"ביי, דברי איתי" היא אמרה לי
"ביי" ניתקתי את הפלאפון.
עדכנתי את שלושת החברות האחרות שלי- נועה, טל וגילי, בחדשות המסעירות.
'וואו, שבוע הבא אני בארצות הברית. בלי המשפחה. סוף סוף, אני לבד.' חשבתי לעצמי. שמחתי שהגעתי לגיל 17. שמחתי שנפרדתי מעומר בדיוק בזמן, כדי שאהיה פנויה בארצות הברית. שמחתי שהכל מסתדר.
השבוע חלף, הערימות של הבגדים נדחסו למזוודות הוורודות והצהובות שלי, אני לא הצלחתי לישון בלילה, טוב נו, לפחות יהיו לי 11 שעות שינה, זה יספיק לי.
המונית הגיעה לבית שלי. אמרתי ביי למשפחה. אני לא אשקר ואגיד שהייתי שמחה לעזוב, אני לא הייתי כל כך הרבה זמן ללא המשפחה, אבל זה רק חודש, אז אני אסתדר, לא?
"יואו איך שאני מתרגשת!" נועה לחשה לי בדרך לשדה התעופה.
"תאמיני לי, גם אני." חייכתי אליה.
"יואו נועה שכחתי להגיד לך!" גילי פנתה אל נועה.
"מה?" היא שאלה, לא הבנתי למה היא לא מספרת לי גם דברים.
"ההורים שלי קנו לי כרטיסים למופע של וואן די! וגם למאחורי הקלעים!" היא צעקה. עכשיו הבנתי למה זה לא קשור אליי, אני פשוט לא מעריצה שלהם, וכל השאר כן.
"אני יודעת שאת לא אוהבת אותם ליהי, אבל אם את רוצה, סתם בשביל הכיף, יש לי חמישה כרטיסים" היא חייכה. חייכתי.
"ממש תודה, אבל אני לא רוצה לבזבז להורים שלך כסף על משהו שאני לא אוהבת"
"אבל הם כבר קנו נו, רק בשביל להיות איתנו" היא התחננה .
"טוב, תחשבי על זה, יש לך שלושה ימים בערך.." היא אמרה לי
"אני אחשוב על זה" חייכתי
