יום שבת,בלילה של יום ראשון,שבוע לפני היומולדת שלי..
היתה זאת השעה 1 בלילה...
הבית היה דומם,כולם היו ישנים,רק הרעש שהשעון עושה "טיק טק" נשמע ברקע..
פתאום אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל עם השיר limbo שהוא שיר כל כך שמח אבל אף אחד לא באמת ידע מה מסתתר מאחורי השיחת טלפון הזאת.
אני עונה ״הלו״.
חברה שלי מהצד השני של הטלפון בוכה ולא מסוגלת להגיד את המילים..
אני: ״חיימשלי מה קרה?למה את בוכה?״.
בת חן(החברה הכי טובה שלי):״עושים לאבא לי החייאה עכשיו״.
חטפתי הלם,ידענו שהוא חולה אבל לא שיערנו עד כמה שהמערכות שלו קרסו והרופאים כבר אמרו שהם חוששים יותר לגבי הריאות שלו שהיו הרוסות מאשר המחלה הארורה הזאת..
אני:"אל תדאגי מאמי יהיה בסדר״.
בת חן:"לא היה לי למי להיתקשר,סורי שהתקשרתי בשעה כזאת".
אני:"השתגעת?!את יודעת שאני פה בשבילך תמיד".
בת חן:"אני לא יודעת מה לעשות,אם לאבא שלי יקרה משו אני נשבעת לך יסמין שאני ימות״.
אני:"אל תדאגי הכל יהיה בסדר,תתפללי,תאמיני שהכל יהיה בסדר אל תקדימי ת׳מאוחר״.
הלב נשבר ..
בת חן:"טוב חיימשלי אני ידבר איתך ניראה מה קורה״.
אני:"אוקיי,תעדכני אותי מה קורה,אני פה״.
בת חן:"סבבה מאמי,ותודה על הכל״.
אני:"אין על מה חיימ,דברי איתי״.
בת חן:"בסדר״.
ניתקנו תשיחה,אני עדיין בתוך הלם.
התחלתי להגיד תהילים בעל פה,2פרקים שאני במקרה יודעת מהפנימיה/אולפנה שלמדתי בה..
התפללתי כמו שלא התפללתי הרבה זמן..
חטפתי בלאק האוט וניסיתי כל פעם להיזכר במילה כזאת או אחרת כדי לא לפספס תברכה..
ניהיתי חילוניה כבר מתקופת הצבא אבל השורשים הדתיים שלי עדיין קורצים לי פה.
התקשרתי אלייה אחרי איזה חצי שעה והיא לא ענתה.
״בטוח שקרה משו״ אמרתי לעצמי אבל לא רציתי להיכנס לזה יותר מדי כי האמנתי שהכל יהיה בסדר..
התקשרתי עוד פעם,כולי בחרדות,לא עונה לי.
כבר הפסקתי לספור את הטלפונים שעשיתי..
עוד שיחה,עוד שיחה וכלום..
פחדתי עליה.
עוד שיחה-ענו לי..
