Young Blood-L.S

פרק-97:

אוקיי, ג'מה בחוץ, וזה אומר שאני חייב להתאפס על עצמי. "רגע" אני צועק שוב אל הדלת ומנגב את פניי הלחות. אני מעיף מבט קטן למראה לפני שאני פותח לה, אני נראה סביר. "היי לואי, הכל בסדר?" היא שואלת כשאני פותח לה את הדלת. שיט, שכחתי עם מי יש לי עסק, עם זאת שעברה איתי כל משבר שהיה לי בשנתיים האחרונות. "כן.. אממ.. סתם מצב רוח לא משהו, אבל טוב לראות אותך." אני עונה בכנות.

אני מעדיף להיות מוקף בחברה של אנשים, הלבד לא עושה לי טוב.. "אז מזל שאני פה, כי אתה חייב לצאת מהבאסה." היא אומרת ומחייכת. "אז.. מה את רוצה שנעשה?" אני שואל אחרי שאנחנו מתיישבים על המיטה.

"אני חושבת שאפשר להתחיל עם לראות פרינדס. זה מה שמעודד אותך לרוב." היא אומרת, וכל הדברים הקטנים האלה גורמים לי כל כך להצטער על זה שאני לא יכול לאהוב אותה כמו פעם, כי היא בניגוד לאח שלה, החברה המושלמת. אנחנו מתחילים לצפות בפרינדס, ואני צוחק קצת למרות שהארי עדיין לא עוזב את המחשבות שלי לא משנה מה. "וואו אתה זוכר שהתנשקנו במעבדת כימיה ואז הפרופסור תפס אותנו?" ג'מה אומרת תוך כדי שאנחנו רואים את הסדרה. "אני לא מאמין שזה קרה לנו" אני אומר וצוחק כשאני נזכר בסיטואציה, זה היה כל כך מביך. "ואז שהרצו לנו על זה שהמעבדה זה מקום סטרילי ופחדת שיקראו לאבא שלך לבית ספר בגלל זה." היא אומרת וצוחקת. "אני עדיין מפחד ממנו ג'מה, הוא משוגע!" אני אומר לה.

"זוכרת במופע סוף שנה שהמיקרופון של נייל היה פתוח מאחורי הקלעים וכולם שמעו אותו אוכל? ואז הוא צעק לואייי וכולם בקהל מתו מצחוק?" אני מזכיר לה ופותח בסיבוב נוסף של צחוקים. "וואו אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אני קצת מתגעגעת לבית ספר." ג'מה אומרת ואני מסכים איתה. עברנו ביחד כל כך הרבה חוויות. גם אם הן משמעותיות, וגם אם הן סתם כאלה שכיף להיזכר בהן ולצחוק. "את קולטת שזאת תהיה השנה האחרונה שלנו בתיכון?" אני שואל. בכנות, אני לא מאמין שהגענו לזה. "שנה שלמה למתוח את ג'ולי המורה למוזיקה." ג'מה אומרת ואני מחייך. ובשעה הבאה אנחנו מעבירים את הזמן בנוסטלגיות וזכרונות מהשנים האחרונות בבית ספר. ולכמה רגעים, אני אפילו מצליח לשכוח מהרגשות הסוערים בתוכי לגבי הארי. הוא תמיד נמצא איפשהו במחשבות שלי בתת מודע, אבל כשאני ליד ג'מה אסור לי לתת לזה להסגיר אותי.. ובגלל זה אני צריך להתמקד בדברים שאנחנו מדברים עליהם במקום לרחם על עצמי לידה.

אני לא יכול לחשוב תוך כדי השיחה שאולי ג'מה באמת האחת בשבילי, אולי זאת הייתה האעות הכי גדולה שלי לוותר עליה ככה. נכון, אף פעם לא הרגשתי בזוגיות שלנו את התשוקה שיש לי כשאני עם הארי, אבל מי אמר שזה דבר רע? אולי זאת בדיוק הייתה הטעות שלי. הלכתי אחרי הלב שלי כמו מטומטם בלי לחשוב, הכל היה מאוד אינטנסיבי וצמוד, ולמרות שחשבתי שזה הדבר הכי טוב שיש בעולם עובדה שטעיתי.. וסיימתי במצב הנוכחי. ג'מה בחיים לא הייתה פוגעת בי ככה, היא יודעת בדיוק מה מעודד אותי כשאני עצוב, היא יודעת להיות פה בשבילי ולתמוך בי, והיא המקרה הבטוח. ברור שאני לא יכול להתגבר על הארי בדקה. מה שאני מרגיש עליו יותר חזק מכל דבר שהרגשתי בעולם, אבל אולי כמו שאומרים "זמן מרפא הכל" ויום אחד אני אצליח לחזור לחיים הקודמים שלי. אבל בתוך תוכי, אני יודע שהארי תמיד ישאר חלק ממני. אני מסכם את רצף המחשבות האלה לעצמי: המטרה היא לנסות להתגבר על הארי לטובת ג'מה, ולא משנה כמה זמן זה יקח. הפרק האחרון של העונה נגמר, למרות שאף אחד מאיתנו לא באמת התרכז בפרקים החולפים, פשוט דיברנו וצחקנו תוך כדי שהסדרה הייתה ברקע. "טוב יש לי רעיון מה אפשר לעשות עכשיו, וזה בהשראת הלן." ג'מה אומרת ואני לא מפסיק לצחוק. "הלן המורה לספרות שהגיעה שיכורה לבית ספר במשך שבוע כי חבר שלה זרק אותה?" אני שואל. "חכה ותראה, זאת הפתעה." היא אומרת וקמה בזריזות מהמיטה. "כבר חוזרת." היא אומרת לפני שהיא יוצאת מהחדר, משאירה אותי שוב לטבוע במחשבות של עצמי.