]18.5.14[
אזהרה: פאנפיק זה כולל סלאש (מערכת יחסים בין שני גברים) בדירוג גבוה- כל מי שזה מפריע לו, מתבקש לצאת עכשיו ולחסוך את זה מעצמו. תודה ומקווה שתהנו! :)
לרקע קול הפופקורן המתפצח במיקרוגל, הארי כמעט ולא שמע את הדפיקה בדלת.
הוא קם ממקומו על הספה וניגש לפתוח אותה. לבו קפץ כשראה דרך חור העינית את האדם שציפה לראות שם, והוא מיהר לסובב את המפתח בחור המנעול ולאפשר לדראקו להיכנס.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות היום?" שאל דראקו לאחר שהדביק נשיקה קצרה על שפתיו של החבר שלו, ועוד אחת לאחר מחשבה קצרה. "נשמעת נלהב בפלאטון, מוקדם יותר."
הארי צחק וסגר את הדלת מאחוריו. "זה טלפון, דראקו. גם כשיש לך כזה אתה לא קורא לו בשם הנכון?"
דראקו נראה נהדר בבגדים המוגלגיים הפשוטים שלו; מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו תכולה, שגרמה לעיניו האפורות להיראות כמו ענני סערה בתוך שמיים בהירים של זהב ותכלת.
המיקרוגל צפצף, והארי החווה בידו אל עבר הספה, מזמין את דראקו לשבת בזמן שהלך להביא את הפופקורן.
"ממממ, משהו מריח טוב. מה זה?" קרא דראקו מהסלון. הוא חייך כשהארי חזר עם קערת הפופקורן. "אחד המאכלים המוגלגיים האהובים עליי. נהדר."
הארי חייך אליו. הוא היה גאה בעצמו מאוד, והייתה לו סיבה מעולה. לא כל אחד היה מצליח להכניס אלמנטים מוגלגיים לחייו של בן משפחת מאלפוי.
דראקו הושיט יד לקערה שנחה על ברכיו של הארי, אך זה הרחיק אותה ממנו. "סבלנות, מותק. חכה עד שהסרט מתחיל."
דראקו נשף במורת רוח. "אתה לא נותן לי ליהנות," התלונן, ואז שאל בהבעת פנים רכה בהרבה: "איזה סרט רואים?"
"פרוזן."
דראקו תלה בו עיניים גדולות. "אתה צוחק עליי, פוטר. הסרט הזה שגריינג'ר מדברת עליו כל הזמן? היא הסבירה לי לא מזמן מה זה נסיכות דיסני, ומאז החלטתי שאני בחיים לא רואה שום דבר שיש בו את אחת מהנסיכות האלה."
"אל תהיה ילדותי, לאב. זה אמור להיות סרט מקסים, תן לו צ'אנס."
דראקו משך בכתפיו והארי לחץ על השלט. הדמויות המצוירות על המסך התחילו לשיר, ודראקו אמר: "ובכל זאת, אני חייב להודות שזה מרשים, איך שהמוגלגים האלה מצליחים לגרום לתמונות האלה לזוז בלי קסם."
הארי סטר בעדינות לאחורי ראשו. "שקט, דראקו. זה התחיל."
דראקו גלגל את עיניו ונעץ בהארי מבט זועם. הארי התעלם ממנו, ובסופו של דבר גם דראקו הפנה את מבטו אל מסך הטלוויזיה.
הארי מצא את עצמו מזדהה עם אנה היתומה, והופתע להרגיש את ידו של דראקו תופסת את שלו ומתהדקת סביבה. הארי החזיר לחיצה קצרה והרפה, אך נראה שהיד הייתה שם כדי להישאר.
הארי לא התווכח. כמה דקות אחר כך, הראש הבלונדיני נשען על כתפו והארי ליטף את השערות הרכות בהיסח הדעת. הוא השתנק בהפתעה כשהרגיש לפתע שכתפו רטובה.
הוא התיישר והביט בפניו של דראקו. "לאב, אתה בוכה?"
דראקו מיהר למחות את הדמעות והישיר אליו מבט נחוש. "מה פתאום."
"דראקו..."
"טוב, נו, בסדר. כן, אני בוכה. אבל זה רק כי השיר הזה טיפשי וקיטשי כל כך."
הארי גלגל את עיניו. "מה שתגיד." הוא השעין בזהירות את הראש הבלונדיני שוב על כתפו וחזר ללטף את השיער.
הארי שם לב לכך שהדמעות החלו לזרום עוד לפני שאלסה התחילה לשיר, אך החליט לשתף פעולה. הוא לא רצה להפריע לרצף האירועים.
עד סוף הסרט, כל צד חולצתו השמאלי של הארי היה ספוג בדמעות.
הוא עצר את הסרט, שהציג כעת את כתוביות הסיום, והעביר את הראש הבלונדיני לחיקו. הוא התכופף ונישק את הדמעות ואז הטביע נשיקה על השפתיים.
"אתה רוצה להגיד לי מה באמת גרם לך לבכות, דראקו?" שאל ברכות.
דראקו הסתובב על גבו כך שפניו פנו מעלה, כלפי הארי. "פשוט... אלסה כל כך מזכירה לי את עצמי, אתה מבין, ובדיוק בתקופה שאני מנסה לשכוח."
הארי הבין בדיוק על איזו תקופה דראקו מדבר והנהן. הוא חי בפחד מתמיד בימים החשוכים האלו; פחד מפני וולדמורט, פחד מפני עצמו, פחד מההורים שלו, פחד מעורב בסלידה מהקעקוע שעל זרועו, ובמיוחד- כפי שדראקו סיפר להארי בעצמו- פחד מהרגשות שלו כלפי הנער השני, שהיו מודחקים כל כך במשך כל השנים ובתקופה ההיא החלו לאבד שליטה.
הוא רכן ונישק אותו שוב, ודראקו התמסר לנשיקה בעיניים עצומות.
"היי, לאב, אני פה. זה בסדר," לחש הארי כנגד שפתיו של דראקו. הנער השני הרים את ראשו והמשיך את הנשיקה, שהייתה מלאה בתשוקה ובבקשה אילמת לדעת שהכול באמת בסדר.
הנשיקה הפסיקה באותה פתאומיות שהתחילה, למרות שאף אחד מהבנים לא יזם את סיומה.
בשקט שנוצר, דראקו לחש: "גם משהו במערכת יחסים ביניהן, אתה יודע."
הארי נעץ בו מבט מבולבל. "על מה אתה מדבר?"
"על הסרט, הארי! אני יודע שיש המון הבדל בין אהבה של אחיות לאהבה שלנו, אבל אנה הרגישה לא- אהובה במשך שנים, כשבעצם אלסה אהבה אותה יותר מכל דבר אחר במשך כל הזמן הזה."
הארי חייך כשהבין למה דראקו מתכוון, אך הוא החליט להעמיד פנים כדי לשמוע אותו אומר זאת בעצמו.
"ומה בזה מזכיר לך אותנו, מותק?" שאל ברכות.
"התנהגתי כמו חלאה במשך שנים, הארי, ואתה יודע את זה, והרגע שאני עדיין מחשיב כמאושר בחיי הוא היום שבו התנצלתי על הסבל שגרמתי לך. אני עדיין מצטער, אתה יודע."
הארי חייך אליו ברוך ורכן כדי לנשק אותו שוב. "בטח שאני יודע. אחרת לא היית בוכה, נכון?"
דראקו המהם אל תוך שפתיו ואז תפס בצדי ראשו ומשך אותו אליו. הם התחבקו בכוח ובכו אחד אל תוך חולצתו של השני, ובסופו של דבר, כששניהם כבר היו מותשים רגשית ורדומים מעט, הארי לחש באוזנו של דראקו: "אני סולח."
