𝙰 𝙻𝚒𝚝𝚝𝚕𝚎 𝙱𝚒𝚝 𝚁𝚊𝚒𝚗𝚢/ 𝚋𝚢: 𝙶𝚠𝚎𝚗𝚍𝚘𝚕𝚢𝚗_𝚐𝚛𝚎𝚢

זה היה יום גשום

ריח של עשן צעקות וכאבים עזים בראשי וברגלי זה הדבר היחידי שהרגשתי...

*24 שעות לפני:*
בוקר טוב ליזי אני מקווה שאת מאוד רעבה כי אבא שלך הכין פנקייקים על הבוקר והוא כמו תמיד הגזים עם הכמות !
ציחקקתי לעצמי והסתכלתי על אמא  שלי היא היתה יותר שמחה מרוב הימים
למה את כל כך שמחה שאלתי אותה
תגלי עוד מעט היא ענתה לי בקריצה, אבל עכשיו כדי לך להיתרגן לבית הספר בכל זאת לא באלך לפספס את האוטובוס.
המשכתי לאכול אך בקצב מהיר יותר. איך יכולתי לשכוח הרי האוטובוס מגיע היום יותר מוקדם מהרגיל בשביל לאסוף אותנו לטיול במוזאון, סיימתי לאכול ורצתי מהר במדרגות לחדרי, בדיוק שסיימתי להתארגן שמעתי את נהג האוטובוס צופר לרדת ורצתי למטה במדרגות.
ליזי את לא רוצה להביא חיבוק לאמא לפני שאת הולכת?
אמא אני מאחרת זה לא שאני רואה אותך פעם אחרונה בחיים, ציחקקתי ויצאתי לדלת ביתי תוך כדי שאני שמה את התיק על הכתף ואת האוזניה באוזן ימין שלי.
עליתי לאוטובוס והתיישבתי בכיסא הריק ליד החלון חשבתי לעצמי מה ההפתעה שאמא שלי כל כך חיכה ממנה בבוקר, הסתכלתי בחלון על הנוף שחלף מול עני במהירות היה בו משהו מיוחד היום, משהו שונה.
האוטובוס עצר וכל הכיתה ירדה אני אף פעם לא התחברתי אל הכיתה שלי ובכללי לילדים בבית ספר הם כולם היו צבועים כולם רצו רק דבר אחד, הם כולם רצו את הפופולריות היה בינהם תחרות תמיד התחרות של מי יותר טוב מי יותר יפה, עשיר ולמי יש את המסיבות הכי טובות. אבל שום דבר מזה לא היה בשבילי אני אף פעם לא היתי אותה הילדה שמחפשת את התיק הכי יפה או את החולצה הכי יקרה של המותג הכי מוקר ובטוח שלא היתי ילדת מסיבות.
אל תחשבו שהיתי אותה הילדה המודחת שאין לה חברים היה לי חברים אבל אף אחד מהם לא באמת היה חבר טוב שלי הם היו יותר חברים של לדבר איתם בבית הספר או להיפגש אחרי שעות הלימודים אבל הם לא היו אותם חברים שבאמת הבינו אותי, הם לא היו אותם חברים שהיתי יכולה ליבכות לידם ולדבר על הצרות שלי.
סוף סוף אחרי שלוש שעות שלמות של הרצאות והליכות ברכבי המוזיאון שממבט ראשון ניראה בכלל כמו מבנה ישן שלא שיפצו אותו כבר כמה שנים טובות
יצאנו לדרך חזרה הביתה.
חזרתי לביתי הבית היה ריק, מוזר חשבתי לעצמי הרי כבר שתיים בדרך כלל אבא כבר חוזר הביתה בשעה הזאת. עליתי למעלה במדרגות לחדרי, פתחתי את הדלת והפתעה נישמעה צעקה ורעש של קונפטי שיתפוצץ ישר מעל ראשי.
אמא אבא מה אתם עושים כאן ומה הולך בכלל
טוב אז ככה יקירה אמר אבא שלי, בגלל שאת עוד מעט בת 17 אני ואמא החלטנו שסוף סוף ניסע כולנו פורקס כמו שרצית, סוף סוף נבקר את דודה שלך ממזמן לא ראינו אותה.
דקה מה היום הולדת שלי בכלל עוד שבועיים ציחקקתי.
-כן חמודה אבל ממש רצינו להפתיע אותך אז החלטנו לכחת חופש ולנסוע.
אבא באמת שלא הייתם צריכים חיכתי את החיוך הכי גדול שחיכתי בשנתיים האחרונות ואמרתי בקול נירגש,
תודה. חיבקתי אותם את החיבוק הכי חזק שיכולתי והלכתי להרגן תיק.

*השעה חמש בבוקר:*

בוקר טוב ליזי יאללה לקום יוצאים שמעתי את הקול של אמא שלי, הקול שלה היה כל כך עדין ורך.
ישר התעוררתי התלבשתי ויצאנו.
עוד הפעם הסתכלתי על הנוף שעובר מול עני היה לי תחושה מוזרה כאילו משהו הולך לקראות התחושה המוזרה הזאת לא עזבה אותי זמן רב הגענו לחלק בכביש שעבר בין היערות היה עדין חשוך בחוץ אבל היה דבר אחד מוזר היה מין ערפל בחוץ, זה לא היה ערפל רגיל של בוקר. היה בו משהו מיוחד היום הוא היה יותר עמוק מהרגיל היה אפשר ליראות ממש בקושי את הכביש בנוסף התחיל לרדת גשם והכביש ניהיה מחליק יותר מהרגיל.
אחרי החלק הזה זכרתי רק רגעים קטנים של מה שקרה.
ברגע אחד אני רואה שקופץ צבי מול הרכב שלנו ואבא שלי מסובב במהירות את ההגה דל האוטו לצד שמאל ומאבד שליטה.
וברגע שני אנחנו ניכנסים לתוך משאית ועפים באוויר ישר לתוך עץ בצד הכביש.
פתחתי את עני, ריח של עשן צעקות וכאבים עזים בראשי וברגלי זה הדבר היחידי שיכולתי להרגיש.
שמעתי את ההורים שלי קוראים בשמי, ליזי, אליזבת תיתעוררי בבקשה.
היא חייה שמעתי את הקול של אבא שלי.
לכך לי זמן להבין מה קורה, אבא שלי הוציא את החגורה והעיף אותי מהמכונית  דרך החלון שהיה מרוסק לגמרה.
שמעתי את אמא שלי אומרת בקול חלש אנחנו אוהבים אותך יקירה תיזכרי את זה תמיד.
אבא שלי אמר בקול חלש את תמיד תיהיא הילדה הקטנה שלנו, בכי וזהו.
זה הדבר האחרון שזכרתי, התעוררתי במיטה של בית החולים ניסיתי לקום אך לא הצלחתי שמעתי קול של שני אנשים מדברים ואז את דודה שלי רצה בבכי אלי ומחבקת אותי, ואז עוד פעם כלום, כניראה איבדתי הקרה עוד פעם.