my freedom

~פרק שמיני~

"אתה מתכוון לדבר איתו שוב?"
נואל שאל מהמיטה מתחתיי בעוד שאנחנו מתכוננים לשינה
"לא יודע"
אני באמת לא יודע,לא יודע מה אני מרגיש,לא יודע אם הרגשות שהיו לי פעם נעלמו,לא יודע אם אני רוצה לשמוע את האמת.לא יודע דבר.
מה עשית במקלחות?"
שאלתי,נזכר איך שהוא פשוט היה שם,אם כי רוצה להעביר נושא.
"אוננתי על השפתיים שלך"
התשובה והטון הציני של נואל גרמו לליבי לעצור,נשמתי במהירות,כועס על ההשפעה שיש לו עלי.יכולתי לדמיין את החיוך הערמומי שעלה על פניו באותם הרגעים.
"תרגע,אני צוחק.התקלחתי"
נואל מיהר להרגיע אותי,נותן לנשימותי להפוך לסדירות.
לא הבנתי איך האמנתי לו,ומה שהכי לא הבנתי,זה למה העובדה שהוא צחק ביאסה אותי.
נואל הוא כזה ציני,אדיש,פלרטטן וכן, חרמן.שנאתי את זה ואהבתי את זה בו בזמן.רציתי להתרחק מהסכנה שבאה איתו,אבל נמשכתי אליה כמו אל אש בו בזמן,הייתי שונה ממנו,ומאוד כמוהו.כן,בו בזמן, הוא מבלבל אותי, אני אוהב את זה.

___________

"נואל?"השם שלו שיצא מבין שפתיי, ההתאמה,הרגשתי כאילו אמרתי את שמו מאז יום היוולדי.
כאילו היה זה שם אימי כשהייתי מקטר לה כל היום,והמילה 'אמא' הייתה שגורה בפי במשך כל היום.
הסתכלתי על התקרה,קורא בשמו. ארבע אותיות,שם יפה כל כך,נקי.מסקרן,כמוהו.
"ממ?"
נואל רק מלמל בשאלה, נשמע כמישהו ער לחלוטין מאדרנלין אך כאילו שאר גופו עדיין עייף וזקוק למנוחה.
"מה אומר הקעקוע שלך?",שאלתי. סוף סוף מעז.רוצה כל כך לדעת.
"לא אתה ולא אף אחד אחר אחראי על החופש שלי"
כיתוב קטן ולא גס שצועק את משמעותו לאוויר בלי יכולת להבין מדוע.
נואל הסתכל עליי,לאחר כמה שניות החליט לשבור את השקט המותח ששרר בינינו.
"חופש הוא בחירה.
חופש לא תלוי במקום בו אתה נמצא, חופש לא תלוי באנשים שנמצאים איתך.
ואפילו האדם הרשע בעולם,לא יצליח לכלוא אותך בכלא של עצמך.
ביום שעשיתי את הקעקוע קבעתי-
אני אדם חופשי,אף אחד לא יקח את זה ממני.
ואני אמשיך לעשות מה שאני רוצה, אני אמשיך להתעלם מהשיפוטיות של אנשים.
כי אני אדם חופשי."
נואל מסביר.זה יפה.
"האדם הרשע בעולם",אני חוזר על מילותיו של נואל בראשי.
מיהו אותו אדם,בעצם?
"ומה עושה אותך לאדם חופשי?"
אני ממשיך לחקור את נואל,מנסה להוציא כל טיפת ידע על הבחור שאיתי בתא, הוא מסקרן אותי,איני מבין מדוע
" במהלך חייך אנשים תמיד ישפטו אותך,יכניסו אותך למקומות כל כך נמוכים שאתה תתחנן למצוא את היציאה,יחזיקו לך ביד כדי לגנוב את הכסף שאתה מחזיק בה,יוליכו אותך שולל אל תוך החרא של עצמך.
ואתה תשקע,אתה תמשיך לטבוע בתוך הדבר שנקרא "החיים שלך"
ואנשים יחרטטו לך שאתה חופשי.
שהינה-אתה מעשן, שותה-'עושה מה בראש שלך', אבל אתה תדע, אתה תדע שהכל שקר.
אתה תרגיש את זה בוורידים המתפוצצים שלך, בידיים הקטנות האלה שלך, אתה תרגיש את הכלא.
את הסורגים שסוגרים עלייך, שחונקים אותך
ואתה הרי בחוץ, בין אם בחוף הים או במדבר.
אבל אתה תחנק.
כי זה בסוף נגמר.
בדיל הסיגריה שנגמרה ביותר מידי עשן, בקבוק השתיה החריפה ייגמר,החבר הבן זונה שאמר שלעד ישאר..
כי הדברים האלה נגמרים, אני מכנה אותם "אושר זמני"
אני לא תלוי באנשים,אני לא נחנק מרגעים קטנים ששברו,אני לא תלוי באנשים,אני לא תלוי במיטה החמה של אמא.
אני לא תלוי באף אחד,חוץ מבעצמי.
אני חופשי"
נואל מסביר.
אני מקשיב לקולו הגבוה והעמוק,קול ממוטט ובונה באחת
"אני חושב שגם אני חופשי אם כך, אבל אני לא מרגיש את זה",אני אומר.
דמעה קטנה זולגת מעיניי
פעם.פעם,הייתי חופשי...
"אתה חושב שהחופש תלוי במקום שבו אתה נמצא,אתה חושב שאנשים שמסביבך הם אלו שייקבעו את החופש שלך.זו טעות, אתה ללא ספק תבין את זה.ברשותך, אני הולך לישון" נואל אומר וצודק לחלוטין.אני אבין..
האם?
"לילה טוב"
אני אומר,מנגב את אותה הדמעה הבודדה שעל פניי והולך לישון,נכנס אל עולם חלומותיי. בו אני חופשי מהכל,גם מלחיות את חיי.

~~~~~~
הפעם לא קמתי מוקדם,העדפתי לקום כמו כולם.לא כי רציתי לישון, אלא כי לא הייתי מסוגל שהתקרית שהייתה פעם שעברה תחזור על עצמה.
נמשכתי אל נואל, לא יכולתי להתכחש לזה וגם לא רציתי, אבל כל דבר מעבר למשיכה מינית לא יכול להיות.אני לא אסכים לזה לקרות.
לכן קמתי מתי שהצלצול המסמן על זמן המקלחות הגיע,רצתי מהר אל המלתחות,מנסה לתפוס מקום. לעולם לא מוותר על מקלחת בוקר.
מאז ומתמיד אהבתי מקלחת.
אהבתי את תחושת המים על גופי.
אהבתי להשליך ביחד עם המים את כל החרטות, את כל הכאב. וכמו שגופי היה נקי,כך היה גם ליבי. מקלחת הייתה בריחה בשבילי. אני, וטיפות המים,בלי דבר מעבר.. במקלחת הרשתי לעצמי לחשוב, לפרוק את הכאב,לשטוף אותו.
אך מחשבה אחת כואבת במיוחד הטרידה את ראשי.
מילים.
שלוש,למעשה.
"אני אוהב אותך" ראשי שיחזר את אותן המילים שוב ושוב.מסרב בתוקף לשכוח את אותן המילים שהעבירו בגופי צמרמורת בעודי נזכר בקול השבור שאמר זאת.מיקי בהחלט יודע לשקר.
עובדה.הנה אני פה,בדיוק בגלל אותם השקרים שלו, אותם נהג לספר לא מעט.
אבל הפעם משהו בקולו היה שונה,אמיתי.כאילו הוא באמת התכוון לזה.ואולי באמת...-?חשבתי ומיד סתרתי את מחשבותיי.
פעם גם אני אהבתי אותו.היום,כל רגש שהיה לי אליו התנדף.
לצערי,גם הכעס התנדף.ביחד עם שאר הרגשות שלי כלפיו.
"יאללה,אתה פה כבר 5 דקות צא"
אחד האסירים צעק לי מחוץ לתא המקלחת.מיהרתי לצאת,
שם מגבת ומתלבש.
"היי"
הרמתי את ראשי במהירות, שומע את אותו הקול המפחיד שהטריד אותי לא מעט לאחרונה ובכלל.
הסתכלתי אל עבר האדם בעל הקול,מיקי.
"ביי",אמרתי ממהר לצאת.
מהר,לברוח.מימנו,מהמחשבות שלי, אני מתחיל לחשוב שגם מהרגשות שלי. מנסה לברוח מעצמי.
"חכה" אותו הקול המרגיז חזר ואמר שוב.
אני כבר מחוץ למלתחות, מיקי רודף אחרי,קורא לי.
"מה?",אני שואל במבט קר כקרח ובכל זאת גופי היה קר עוד יותר.
"אתה עדיין אוהב אותי?",מיקי שואל. מעז לחשוב שאני עוד אוהב אותו. חצוף.
ליבי דפק במהירות, אחזתי בשערות ראשי,מאיים לתלוש את שיערותיי
"לא",אני כמעט צורח.
אני לא אוהב אותו,לא עוד.
אהבתי אותו על היותו האדם שחשבתי שהוא,אבל הכל היה שקר.
אז,לא.אני כבר לא אוהב אותו.
"אוקי,להתראות"
מיקי אמר, קולו היה שבור.
וליבי נשבר ביחד איתו.
הוא לקח לי את החיים,את החופש, את הרצון לחיות,למה אני מרחם עליו?
"להתראות",אני אומר.
להתראות לעבר,שלום להווה. להתראות לאהבה בת שנתיים, להתראות לרגשות,להתראות למחשבות,להתראות לאדם שנתן לי להרגיש אותם,להתראות לאדם שברגע לקח לי אותם,להתראות מיקי.
צעדתי במהירות לכיוון התא שלי. עולה על המיטה,ושוכב בה,מתפלל לימים קלים יותר.בלי עוד אנשים חדשים.מתפלל להיות 'ללא ימים'- ללא חיים.
"אני לא אוהב אותו"
קבעתי לאוויר.
אני גם לא אדם חופשי, הוא לקח לי את החופש, אני שונא את המציאות הזאת.
"את מי?"
קולו של נואל נשמע, הוא בדיוק התעורר
"את האדם הרשע בעולם"
אני אומר,נזכר בשיחה שלנו אתמול. אני לא יודע למי נואל התכוון,
אבל בשבילי-מיקי הוא האדם הרשע בעולם.
"איך הבנת את זה?"
נואל שאל,קולו צרוד עוד משנתו,זה יפה, הוא יפה.
"כשנישקת אותי."
אמרתי והנחתי את אצבעותיי על המקום בו נחו שפתיו של נואל אתמול.
וככה היום עבר לו.
הימים עוברים כמו מסך מחשב רעוע, והקול אותו הקול,והמראה אותו המראה.
וליבי נשבר אל מול המחשבות הרצות.
בהיתי בו בתשוקה בלי מוסברת,רציתי אותו כל כך באותם הרגעים.רציתי אותו,את עורו החיוור,את שפתיו,את אותו הקוקו המרושל,אבל הדבר אליו הכי חשקתי,היה לסמן אותו כשלי.אבל לא יכלתי לעשות דבר בעודי בטוח שהאהבה הזו היא חד צדדית.
ולכן נותרנו כל אחד במיטתו,
וחיכנו להגיע אל הזריחה,המסמנת את בואו של יום המחרת.