קורותיה (האמיתיים) של הרמ-און-ניני

פרק 6

נ.מ ליסה
ללה סובבה את הבקבוק.
שיט!
איך הרמיוני שוב יצאה!
איתי?
אין לי מה לשאול אותה...
''אמת או חובה?"
''חובה'' היא ענתה בקול בוטח ונראה כאילו היא מוכנה לכל.
אני לא יכולה לתת לה חובה עם עכבישים כי היא לא מפחדת...
מה כן?
ללה רכנה לכיווני ולחשה לי באוזן משהו.
וואו, זה מטומטם וטוב בו זמנית.
''חובה עלייך להישתמש בינשוף שלך כמו יונת דואר!"
היא היסתכלה עלי במבט שאומר, 'מה?'
''למי לשלוח מכתב?"
יש לי!
''פשוט נכתוב שם רנדומלי!"
''דראקו! אני חושבת שיש רק איזה שני אנשים בעולם שקוראים להם ככה!"
צעקה אמילי.
וואו, מסתבר בשתיים בלילה שווה לשחק אמת או חובה?
כי נראה שהידע הרנדומלי של אמילי שימושי.
''אוקי, נכתוב שם ככה, לדראקו, אנחנו מאוד משועממות, היי!
בברכה,
הרמיוני גריינג'ר!''
קראה נועה בהתלהבות של ילדה בת שלוש.
''אוקי''
צעקתי והבאתי דף ועט.
דחפתי אותם לידה של הרמיוני ואמרתי לה לכתוב.
היא כתבה את הכל והראתה לנו, אחר כך היא הלכה והביאה את הינשוף,
''היי ארון, אתה יכול להפוך ליונת דואר?"
היא לחשה כולנו צחקנו, גם היא.
היא לקחה את המעטפה והושיטה לו אותה.
למרבה הפלא, הוא לקח אותה ברגלו ועף מהחלון.
אחרי עוד כמה סבבים אמילי אמרה:
''טוב, מאוחר, כולם למיטות!"
כולנו הלכנו למיטה, חוץ ממנה, שהלכה להעביר את המסר לבנים.

נ.מ הרמיוני
כעבור יומיים
ארון עוד לא חזר.
אני כל כך רוצחת את ליסה עם הוא לא חוזר היום!
וגם, למה הוא לא חוזר?
טוב, אני אוכל ארוחת צהריים.
אבל זה רק בגלל שללה צעקה עלי.
ביומים האחרונים לא אכלתי כל כך הרבה,
אני דואגת יותר מדי לארון...
ללה משכה אותי לחדר האוכל.
''נו.. הרמ! את צריכה לאכול, אם תירעבי למוות הוא יחזור ולא תהיי כאן!"
''טוב, דיי. לכי לחבר שלך.''
היא הסמיקה.
''דיי אסור לך לקרא לתום 'חבר' שלי.''
הוא התחיל ללכת לכיווננו.
''מדברים על החמור!"
''היי! הרמ! אני לא חמור! אני דדגג!"
"סתום תום!"
פרצנו בצחוק. (אני ותום)
פתאום נפל לללה האסימון והיא התפקעה.
פתאום ארון עף עלי.
הופתעתי והרבצתי לתום.
נתתי לו להיתחשב על היד שלי ופרעתי את נוצותיו.
פתאום שמתי לב שמחוברת לרגל שלו פיסת קלף.
היסתובבתי אל ללה, היא התנשקה עם תום...
אוו הם כל כך חמודים ביחד!
אבל הם גם טיפה מעצבנים.
ברצינות, עכשיו זה הזמן?
''הלווו, זוג יונים! לא כל המחנה רוצה לראות את זה!"
שניהם הסמיקו.
''טוב ברצינות עכשיו, מה זה נראה לכם?"
הצבעתי על פיסת הקלף.
"זה... זה... זאת! זאת תשובה!"
קראה ללה.
(ה.כ וואו קליטה מהירה יש לחצויים)
אוי שיט.
באמת מישהו קרא את זה??
וענה??
שיט, שיט שיט ועוד שיט.
''טוב, תיפתחו את זה ראשי דגים!"
היתרגז תום.
''חשבתי שאתה דג, לא?"
הקנטתי אותו.
''נו, מה זה משנה אני במתח''
הוא התחנן.
טוב.
פתחתי את הקיפול של הקלף.

נ.מ דראקו, כי אנשים רוצים דמויות מהפ-
היום, כשחזרתי מבית הספר (כן, אני הולך לבית ספר של מוגלגים, ההורים שלי לא יכלו ללמד אותי בחינוך ביתי, אז אני הולך כל בוקר לבית הספר המוגלגי.) ראיתי ינשוף צעיר יושב לי על המיטה ומכרסם לי את הכרית.

כל כך רציתי להעיף אותו מהכרית שלי אבל ראיתי שיש לו מכתב. מכתב! בשבילי! זאתי פעם ראשונה שאני מקבל מכתב. מתי מסקרנות. זרקתי את התיק הקטן שלי (לחש החבה סמוי) על הרצפה ורצתי למיטה. ברגע שהינשוף ראה אותי הוא הניח לי את המכתב בידיים.

המכתב היה בכלל פתק, והוא לא היה כתוב על קלף. הוא היה כתוב על דף a4 תלוש ממחברת, כמו אלו שהישתמשתי בהם בבית הספר.
אבל הינשוף היה חמוד.
רגע, אני מסיח את דעתי.
המכתב.
אני.
קיבלתי.
מכתב.
''יישש!!"
אוי שיט.
סתמתי את פי בידי אבל היה מאוחר מידי.
אמי שמה לב ועלתה במדרגות.
משום מה הרגשתי שאמא לא אמורה לראות את המכתב.
החבאתי אותו מהר מתחת להריץ ולחשתי לינשוף להיתחבא.
טוב מסתבר שהינשוף מחונך, כי הוא עף למאחורי המיטה ולא השמיע צליל, טוב כנראה שאני צריך לחשוב על תרוץ...
מיד עלה בראשי רעיון.
רצתי לתיק, והוצאתי את המבחן בחשבון, 100 עגול.
אמא שלי פתחה את הדלת.
''דראקו? מה קרה?"
''קיבלתי מאה במבחן!"
קראתי וניפנפתי במבחן מול פניה.
''דראקו, תראה לי בבקשה.''
הושטתי את המבחן לידיה.
''טוב מאוד, אתה יכול ללכת עכשיו לגלידריה של המוגלגים אם לא תספר לאבא!''
ממש אהבתי את הגלידריה של המוגלגים,
אבל אבא ממש שנא כשהלכתי לשם.
מיד לקחתי את המעט כסף מוגלגי שיש לי, את פיסת הנייר ואת התיק, ואז לחשתי לינשוף שיחכה לי או שיצא מהחלון אחרי,
ואז, הינשוף המחונן נדחף לי לתיק.
אוקי, הוא ישרוד שם...
אמא הביאה לי נעל, תפסתי בה ועברתי לכניסה האחורית של הגלידריה.
פתחתי את התיק והוצאתי את המכתב.
יאיי

'לדראקו, אנחנו מאוד משועממות, היי!
בברכה,
הרמיוני גריינג'ר!'

אמממ...
וואו?
אני קצת מאוכזב. קיוויתי למשהו קצת יותר רשמי.
טוב, אני אכתוב חזרה, הוצאתי פיסת קלף ועט.
"הרמיוני, אני לא יודע מי את,
אבל הייתי רוצה.
אני דראקו, דראקו מאלפוי.
ודרך אגב, זה ינשוף ממש חמוד.
ביי!"

קיפלתי את הקלף היטב.
הינשוף, שביינתיים יצא,
ראה את המכתב והושיט את רגלו אלי.
הבאתי לו את המכתב ואמרתי לו להביא את זה להרמיוני גריינג'ר.
ואז הלכתי לאכול גלידה!

נ.מ ללה
אחרי שקראתנו את הפתק היינו כזה:
אאאאאאאההה??
כאילו, למה שהוא יענה בשלווה כזאת כאילו זה רגיל שהוא מקבל מכתבים מינשופים?
למה שהוא יענה?
למה שהוא ירצה לדבר?
למה?
אז כמובן שלא יכולתי לא לעצבן, אז אמרתי באגביות כושלת,
''כן, הרמיוני.
יש לך עכשיו חבר?"
תום נראה כאילו הוא עוד רגע מת מצחוק.
אבל הוא גם היה חמוד.

''אממ ללה?
דיברתי עם הבן אדם בדיוק מכתב אחד...''

או.
טוב, אני אלך.
התחלתי ללכת אבל אחרי כמה צעדים חזרתי!
אי אפשר ללכת בלי תומאס!
הוא הבטיח להוריד את המלכודת של העכביש!
''בוא''
גנבתי לו את היד והלכתי לביתן אתנה.