למה אני אוהבת את BTS?

למה אני אוהבת את BTS? סיפור קצר

היי למי שקורא את זה, אם אתן ארמיז, או אנשים שרצו לדעת את הדעה שלי על ביטיאס.
אני אספר את הסיפור מהתחלה ועד עכשיו, לא עד הסוף, עד עכשיו.
זאת הייתה שנת 2017, החברה הכי טובה שלי הכירה את להקת ה"סינים" הזאת, במבט ראשון הם נראו בסך הכל נחמדים, לא חשבתי עליהם יותר מידי, אבל היא דיברה עליהם המון.
לא הבנתי מה הסיפור איתם, מה יש לספר עליהם בכלל, מה יש לדבר עליהם? יש להם מוזיקה נחמדה, בתור ישראלית היה לי די קשה להתחבר למוזיקה הזו, השפה לא הייתה מוכרת בכלל.
החברה הכי טובה שלי הכירה את כל השמות שלהם, היא ידעה כל כך הרבה דברים עליהם, בתור סלבריטאים זה הגיוני, אבל למה להעריץ מישהו כל כך?
היא הייתה שמה את השירים שלהם כל הזמן, אם זה כשהיינו הולכות לגן השעשועים או לקניון, היא תמיד שמה ביטיאס.
בהתחלה זה היה נחמד שהיא שמה שירים שלהם, אבל אחרי כמה חודשים זה ממש נמאס, כמה חודשים שהיא דיברה עליהם המון, כמה חודשים בהם היא גרמה לי לראות איתה סרטונים שביטיאס זו הכותרת בהם.
עכשיו נקפוץ כמה חודשים קדימה, אני הסכמתי לבוא איתה למפגש של אנשים שאוהבים קייפופ (ביטיאס הם להקת קייפופ, פופ קוריאני) עכשיו, בתקופה הזאת אני נפתחתי אליהם יותר מאשר קודם, אפילו ידעתי את השמות שלהם, החלטתי מי הוא האהוב עליי מביניהם, וכן לפי האופי שלו, ובאתי במטרה לקנות מוצר שלהם בעצמי, למרות שלא ממש חשבתי ששווה לי להוציא על זה כסף.
אני קניתי שם פוסטר, אני אפילו לא בטוחה שבאמת התכוונתי לתלות אותו בחדרי. אני והחברה הכי טובה שלי חזרנו לבית שלי מיד אחרי זה, היא שאלה אותי "אם קנית את הפוסטר, למה שלא תתלי אותו?".
בסופו של דבר תליתי את הפוסטר מול המיטה שלי, בגובה העיניים, זה היה במקרה, אבל המיקום שלו איפשר לי לראות אותו לא משנה באיזו נקודה בחדר אני נמצאת.
וככה, כל בוקר ראיתי את החיוכים שלהם, שבסופו של יום הפכו מחיוכים נחמדים לחיוכים מקסימים, כל פעם שאני מסתכלת עליהם הם גורמים לי לחייך.
עכשיו נגיע לתאריך ה24 באוגוסט 2018 שבמקרה היה היום שבו יצא האלבום החדש של ביטיאס, לאב יורסלף אנסר. באותו היום הבנתי שאני אוהבת את ביטיאס, שאני ממש אוהבת אותם, את המוזיקה שלהם, את האופי שלהם, את הקונספט שלהם, אותם.
וככה, עבר הרבה זמן, אני הייתי הילדה הזאת שאוהבת "סינים" והיא אפילו אובססיבית אליהם.
אבל יש עוד סיבה שאני אוהבת אותם, סיבה כל כך גדולה ומשמעותית שגורמת לי לאהוב אותם כל כך, אני אפילו לא יכולה לתאר עד כמה.
והסיבה הזאת היא, דבר ראשון, בזכות המוזיקה שלהם, המוזיקה שלהם עוזרת לי לזכור זכרונות כל כך יפים, תקופות יפות, חברים מהעבר שאני כבר לא בקשר איתם ומערכות יחסים שלא נשארו אותו הדבר. המוזיקה שלהם עוזרת לי לזכור רגעים יפים, אפילו להפוך אותם להרבה יותר יפים, מרגשים, משמחים, קסומים ובלתי נשכחים.
אני הייתי בכיתה ו', לא היו לי הרבה חברים, לא היה לי עם מי להיות בהפסקות בבית הספר, ואפילו דיברו עליי מאחורי הגב.
אבל ביטיאס היו שם בשבילי, בתקופות קשות כאלה, הם היו שם, וכל מה שהם ציפו ממני זה לאהוב את עצמי, שום דבר אחר מלבד לאהוב את עצמי.
הם חיזקו אותי, הם גרמו לי להרגיש יותר מיוחדת, הם נתנו לי את הכלים להלחם, להרגיש שאני חלק ממשהו גדול, שלא משנה מה קורה, אני חייבת לצעוד קדימה בביטחון ובגאווה.
ובזכותם, גם לתקופה הקשה הזאת התגעגעתי, אני הרגשתי חזקה, אני הרגשתי שאני יכולה לעבור הכל, כי הם לצידי, הם תמיד שם, גם בתקופות הכי טובות, וגם בתקופות הכי קשות.
הגיע סופה של כיתה ו', זה היה החופש הגדול, בזמן הזה אני הייתי חלק מהפאנדום שלהם במשך שנה, שנה אחת קסומה כל כך, נפלאה כל כך, עם כל הקושי היא הייתה שנה מדהימה, וחלק כל כך גדול מזה הוא בזכות ביטיאס.
אבל לאט לאט, מסיבה כלשהי התחלתי לשכוח מהם, יום אחר יום, הזמן עבר, והגיע היום שהורדתי את הפוסטרים שלהם מהקיר שלי, גם את הפוסטר הראשון, זה שבזכותו למדתי לאהוב את ביטיאס.
עליתי לחטיבת הביניים, התחלתי את כיתה ז', היו לי ציונים טובים, הכרתי המון חברות חדשות, הכל היה טוב, אפילו יותר טוב ממה שציפיתי שאני אי פעם אוכל להשיג שנה לפני זה.
אבל משהו היה חסר, משהו גרם לזמן לעבור מהר, אבל לא מהר כי "הזמן עובר מהר כשנהנים" אלא מהר מידי, לא הספקתי להרגיש את החיים שלי בצורה שהייתי רוצה להרגיש אותם.
במשך תקופה ארוכה ומייגעת התגעגעתי לשנה ההיא, כשהייתי בכיתה ו', אני לא יודעת למה התגעגעתי לשנה הזאת, שבה לא היה לי עם מי להיות בהפסקות, שהציונים שלי לא היו טובים, שלא היו לי כל כך הרבה חברים בכללי, ולעומת זאת, היום יש לי ציונים טובים, יש לי המון חברים להיות איתם בהפסקות ואני אף פעם לא לבד, אני אפילו החזקתי את החבורה שלי כדי שנשאר חברים, אז למה אני מתגעגעת לכיתה ו'? מה לא טוב? מה גורם לי להתגעגע כל כך, עד שאני בוכה כל לילה, בתקווה ואני אוכל לחזור לשם? לחזור לעבר.
אחרי הרבה זמן, חצי שנה, אני הבנתי שאני לא מאושרת, שאני לא מרגישה כמו עצמי, שאני לא מתעניינת יותר ביפן, לא מתעניינת יותר באנימה וגם לא בביטיאס.
לקח לי זמן רב להבין את זה שאני לא מרגישה כמו עצמי, שאני התרחקתי מכל הדברים שאהבתי, מכל הדברים שיצרו אותי, שהפכו אותי למי שאני- לבן אדם שאני.
ואז החלטתי שאני רוצה שינוי, אני לא אחכה לשום דבר, אני אצעד קדימה, אני אלחם למען עצמי, אני לא אשבר, זה מה שביטיאס לימדו אותי.
ולאט לאט נכנסתי לזה שוב, שוב הייתי חלק מהפאנדום של ביטיאס, שוב אהבתי אותם, אבל דבר אחד לא הבנתי- איך אפשר להעריץ אותם עד כדי כך? ולפי השאלה הזאת הבנתי ששכחתי הכל, את כל מה שהם עשו בשבילי, פשוט שכחתי את זה כמו ששכחתי מהם.
אבל כשנזכרתי אני הבנתי את זה, אני הבנתי איך מישהו יכול להעריץ אותם כל כך.
אני זוכרת את היום הזה, נסעתי במכונית, הסתכלתי מחוץ לחלון, נותנת לרוח לנשוב על פניי, מסתכלת על אורות העיר שנראים כל כך נוצצים ויפים, האוזניות היו על אוזניי, התנגנה בהן המוזיקה של ביטיאס, השירים שגרמו לי להזכר מה היא תקווה, מה הוא אושר, מי אני.
אני זוכרת, הרגשתי דמעות המאיימות לזלוג מעיניי, להרטיב את פניי, אבל אלה לא היו דמעות של עצב, אלה היו דמעות של אושר, של תקווה, אהבה, שמחה, עתיד. אני אוהבת את עצמי.
ומאותו יום, אני רק נהייתי מאושרת יותר ויותר, יצרתי ועוד ועוד זכרונות מדהימים, יפים, קסומים, בלתי נשכחים, וזה בזכות ביטיאס.
זה בזכות להקת הבנים הזאת, להקת הבנים שאנשים אומרים שנראים כמו בנות, שאנשים פוסלים אותם בכלל השפה והמראה, שבגלל הפרסום הם זוכים לשנאת חינם, אבל יותר מהכל, הם זוכים לאהבה, הם זוכים לאהבה ממליוני ארמיז (ארמיז זה השם של הפאנדום שלהם) כמוני, ארמיז שנלחמו בקשיים, ועברו את זה בזכותם, בזכות ביטיאס שהיו לצידן במשך כל הזמן הזה.
בזכותם, בזכות זה שאני חלק מהפאנדום שלהם, זכיתי להכיר עוד המון חברים נאמנים וטובים, חברים שאני יכולה ליצור איתם זכרונות יפים. בזכות ביטיאס, אני מאושרת, בזכותם אני אוהבת את עצמי, בזכותם אני נלחמת למען עצמי, למען האנשים שאני אוהבת ולמען אנשים שאני אפילו לא מכירה, כי הם לימדו אותי שאני יכולה לעזור לאנשים לאהוב את עצמם, שאני יכולה בעצמי, לעזור לאנשים להיות מאושרים ולאהוב את עצמם, שאני יכולה לגרום לאנשים להרגיש את התחושה הזאת שאני מרגישה, אושר אמיתי, כזה שיישאר לצידי לנצח.
ועכשיו, בתאריך ה13.6.2020 זה במקרה התאריך שבו יצא האלבום הראשון של ביטיאס, היום בו הם נהיו להקה, אני ארמי כבר כמעט שנתיים, מרגיש כמו כל כך הרבה זמן, עברתי כל כך הרבה, ועכשיו אני מאושרת, בזכותם, ואני אעזור לעוד אנשים להיות מאושרים, כי הם לימדו אותי שאני יכולה לעשות את זה!
וזה היה הסיפור שלי, אחד מיני רבים, יש עוד כל כך הרבה סיפורים מרגשים, מעוררי השראה, כאלה שיעלו לכם חיוך על הפנים.
"WE ARE BULLETPROOF".
תודה שקראתם את כל זה, זה בכלל לא מובן מאליו, אני מאחלת לכל אחד ואחת מכם יום טוב, אל תשכחו מי אתם, אל תשכחו להיות מאושרים.