זה מין פאנפיק על הארי פוטר.
הספר הזה כתוב כנקודות מבט של דמויות הסיפור. הסיפור זה קרה לפני המלחמה שבספר השביעי, ולפני שדמבלדור מת...
אין לי עוד מה לומר אזזזזזז....
מקווה שתהנו ואוהבת אתכם!
ישנתי טוב. טוב מאוד, עד שדודה פטוניה דפקה, או יותר נכון הרביצה לדלת חדרי. "קום כבר, פוטר! לא תוכל להמשיך לישון כל חייך! בייחוד לא ביום ההולדת של ורנון! אתה אמור לסדר את המטבח לכבודו!" היא צרחה כהרגלה. שתבינו, השעה הייתה 06:00 בבוקר. חוץ מזה, כל יום אני מסדר את המטבח. ואם חשבתם שלדודה פטוניה לא אכפת שהיא צועקת ודוד ורנון יכול לשמוע אותה והיא תהרוס את מסיבת ההפתעה שהוכנה לכבודו, אתם צודקים מבחינה חלקית. לא היה לה אכפת. זה נכון. אבל זה בגלל שבכלל לא הייתה מתוכננת שום מסיבת הפתעה. דודה פטוניה אמרה שהיא לא רוצה להפתיע את דוד ורנון כי מגיע לו לדעת מה מכינים לו. אני חושב שגם אם הוא לא ידע על מה שמכינים לו, הוא היה נהנה משום שלכל אדם שגר בבית משפחת דרסלי חוגגים את יום ההולדת הכי נפלא בעולם, כי מבחינת כל שאר האנשים, חוגג יום ההולדת הוא הבן אדם הכי טוב שיש.
חוץ...
מהארי פוטר.
אני.
"נו!" היא צועקת עליי בקולה הנורא והצווחני. "אני מיד מגיע דודה פטוניה!" תוך שתי דקות אני לבוש ומסורק. (כעיקרון, ניסיתי להסתרק אבל שערי נשאר פרוע כמו תמיד). אני פותח את את הדלת והיא חורקת ברעש. אני יורד במדרגות ומביט אל עבר המטבח. "דאדלוש חמוד שלי, רוצה לעזור לאמא קצת?" שואלת דודה פטוניה את דאדלי השמנמן בקול של אמא שמדברת לתינוק בן כשנה. "לא!" צעק דאדלי, ועיוות את פרצופו בצורה מזוויעה. "חבל מאוד... יכולת לעזור לי מאוד בטעימת העוגה עם הקצפת והדובדבנים..." היא עונה לו. "אוקיי." ענה מיד. "אני מגיע!" כמובן... הילד הזה פשוט יעשה כל דבר כדי לקבל קינוחים ומאכלים. (הוא גם לא צריך להתאמץ יותר מידי)... אני מגלגל עיניים בסתר ונאנח אנחה חלושה כדי שאף אחד לא יסתכל או ישמע ויעיר לי על כך. נו באמת...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
דוד ורנון עדיין נחר למעלה, כי אף אחד לא העיר אותו, דאדלי כבר חיסל חצי עוגה שבכלל לא הייתה מיועדת לו רק בשביל "לטעום", דודה פטוניה סידרה את המטבח, ואני?
אני עשיתי את מה שאני עושה כל יום. הלכתי לעבר הדלת כדי להביא את הדואר עד שדאדלי עצר אותי. כל פניו היו מכוסות קצפת וחולצתו החגיגית כבר התלכלכה בכתמים אדמדמים של דובדבן. "אווו... סוף סוף מישהו קם..." הוא אמר בקול מופתע וצבוע. "שתוק, דאדלי." אמרתי לו. לא היה לי כוח להתחיל לריב איתו. "לך להביא כבר את הדואר מעצבן אחד..." הוא אמר והסתלק משם, אבל לא לפני שנתן לי מכה ביד. גילגלתי את עיניי.
אני כותב הרבה להרמיוני ולרון. גם הם כותבים לי. אבל אני בכל זאת מאוד מאוד מתגעגע אליהם. אני לא יודע למה, אבל דווקא בחופש הזה אני משתוקק לראות אותם יותר מתמיד. לא כתבתי להם את זה כדי שלא יחשבו שאני פתטי. אני יודע שרון והרמיוני לא יחשבו כך, הרי הם חברי הטובים ביותר, אבל בכל זאת, לא רציתי לקחת סיכון.
הלכתי במהירות לעבר הדלת כי ממש רציתי לראות אם אחד מהם כתב לי. בדרך כלל דוד ורנון ודודה פטוניה מתעצבנים כשאני מקבל מכתבים מקוסמים, וכשהם רואים שאני מחזיק בידי אחד כזה הם מביטים בי במבט מלא סלידה. הפעם לא היה לי אכפת. הרמתי את ערימת המכתבים משטיח הכניסה והעברתי אותם אל מול עיניי אחד אחרי השני. על אחד המכתבים היה כתוב:
ל - הארי פוטר
מ - רובאוס האגריד
ממש שמחתי כשראיתי את המכתב. הרבה זמן האגריד חברי הטוב ושומר הקרקעות בהוגוורטס לא כתב לי. פתחתי את המכתב התחלתי לקרוא, וחיוכי אט אט נעלם. המכתב נשמט מידי ונפל על הרצפה. "פוטר! בוא הנה מיד עם המכתבים! מה קורה לך היום?! תגיע עכשיו או שתרותק לשבוע!" שמעתי את הדודה פטוניה צורחת עליי מהמטבח. אבל כמעט ולא שמעתי אותה.מה שהיה כתוב במכתב הסיח את דעתי מכל דבר.
אני לא מאמין...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
