מקוללים

(-היפ-)

הם נכנסים לקרחת היער, לא עבר זמן רב מאז הלכו לאיבוד והחלו לחפש אחר חבריהם. הם שמחו שלא נאלצו להישאר שם כל הלילה.
איליה וניקולו עדיין לא חזרו.
נולאן ישב שם לבד, הוא לא שם לב לבואם.
"תקוללי! תקוללי רגל ארורה!" הוא הרביץ לרגלו בכעס. "אהה!!" צרחה נפלטה מפיו מעורבבת בכעס וכאב.
"נולאן!" היפ רצה לעזרתו. ברגע בו שם לב אליה הוא שינה את הבעת פניו, כאילו הכל בסדר בעולם. "נולאן מה קרה לך ברגל?" היא שאלה בעדינות, מודאגת ממצבו.
"כלום, הכל בסדר!" הוא אמר, משפשף את רגלו בחוזקה. היפ תפסה בידו שנחה על רגלו הצולעת, (שבגללה נאלץ לקחת מקל הליכה מוזר...) מזיזה אותה משם. היא העלתה את שולי מכנסו עד מעל הברך, חושפת חתך עמוק ונורא.
"ממה זה קרה לך?" היא שאלה בעיניים פעורות לרווחה. החתך היה בגווני שחור ואדום כהה, כאילו הדם התייבש ממש לא מזמן. מסביב לחתך גוון אדום חיסה את רוב רגלו.
"סיפור ארוך!" הוא אמר ונשען לאחור על גזע עץ.
"תספר לי! אנחנו פה, יש לנו את כל הזמן שבעולם!" היא אמרה וחיכתה שיתחיל.
נולאן לקח נשימה עמוקה ואמר, "זה פצע שמלווה אותי כבר שנים רבות! שום דבר לא יכול לרפא את זה!" הוא אמר בכעס.
היפ הושיטה את ידה אל הפצע, נוגעת בו קלות. אנקת כאב יצאה מבין שפתיו. "אין דבר כזה! מה יצר לך את הפצע הזה?" היא שאלה והוא שתק.
נולאן השעין את ראשו על גזע העץ, עוצם את עיניו. היפ לא ידעה לזהות אם זה מתוך כאב או מתוך ניסיון התחמקות מהתשובה לה חיכתה. "לך לישון, אתה חייב לי מחר תשובות!" היא אמרה וליטפה את מצחו שנמלא זיעה קרה.
היפ נגשה אל היער והביאה מספר עלים גדולים שיוכלו לחסות את הפציעה. כשהיא חזרה האש כבר דלקה, כריס ישב לידה, מביט בה עמוק, שקוע במחשבותיו.
"היי!" היא קראה אליו.
"חבר שלך נרדם!"
"כן שמתי לב." היא אמרה, היא צעדה אליו מספר צעדים פשוטים כשהבינה מה אמר. "הוא לא חבר שלי!" אמרה ועמדה בדרמתיות, כמאופיין לה...
"אבל הוא זה שדיברת עליו, זה שהלב שלך תפוס בשבילו!"
"בזה אתה צודק. אני אוהבת אותו!"
"חבל שהוא לא אוהב אותך באותה מידה!"
היפ רצתה לקום נגדו אבל ידעה שהוא צודק. היא התיישבה על ידו של נולאן, מניחה את העלים הלחים על פצעו, הוא נע מעט מתוך שינתו אבל לאחר כמה רגעים חזר לשינה ארוכה. היפ הביטה בפניו, סוקרת כל קמט קטן. הגבות שלו היו מקווצות בכאב, הראש שלו נטע על הצד, נח על כתפו, הוא נראה מותש. טיפות זיעה קרה ניגרה ממצחו והוא נראה כל כך חסר אונים. היא לא הייתה רגילה לראות אותו ככה. היא התרגלה לראות אותו חזק, בלתי מנוצח. אבל פה, פה הוא היה זה שצריך עזרה והיא הסכימה להציע אותה.