a vampires revenge

פרק 1

גיהינום, מי חשב שאני אי פעם אהיה מסוגלת להסביר את המילה הזאת, להסביר אותה, להבין אותה, לחיות אותה? או יותר נכון לחיות בה!

אנשים חושבים שזה; לקום בשש בבוקר כדי ללכת לבית הספר, או לאחר לעבודה ולפחד שיפטרו אותך, או יותר גרוע; מריבות עם המשפחה, או עם חברה שלך. אבל אני כן יודעת מהו גיהינום בניגוד אליכם.

אז ככה; קוראים לי רייבן, אני כבר מאה ושש שנים נראית כבת שש עשרה (אני אסביר; בת מאה מאה עשרים ושלושה שנים בשנות ערפד, ונראית כבת שבעה עשר לעיניי בני האדם).אני במצב רוח מדוכא במיוחד, מה שטוב בהתחשב בזה שאני עוד איזה ערפד במשפחה הזאת. דרקולה, מכירים? אז תגידו שלום לאבא שלי.

זה אולי נשמע כיף והכל, אתם יודעים, הבת של דרקולה, הערפד הראשון שנוצר, אבל תאמינו לי, זה יותר קוץ בתחת מאשר מתנה.

אנחנו חיים במה שאתם בני האדם קוראים לו גיהינום, וכן, ממש חם פה, ברמות מטורפות. בוא רק נגדיר את זה ככה; לא הייתם שורדים פה אפילו לא שניה אחת מחייכם. המשפחה שלנו מאוד מיוחדת, כמו כל ה"מפלצות" שחיות פה בגיהינום. ומדי פעם זה פשוט כיף לצאת מפה ולפתות את בני האדם, בכל ההחלטות הפתטיות שיש להם לקחת בחייהם. אנחנו יצורים שדוחפים אתכם לבחור בשלילי? כן, זה אנחנו, זה אני.

יודעים מזה מפלצות? השדים, הרוחות, הזאבים המורעבים, המומיות, המכשפות... (אולי לאלה שראו סקובי דו זה יותר קל להם) הקיצר, כל אלה הם המשפחה שלי והחברים שלי, כולנו חיים יחד בגיהינום המושלם שלנו.

השכנים שלנו, המלאכים, הפיות הטובות, כל הדברים הטובים והמגעילים האלה.. עושים את העבודה ההפוכה. בזמן שאנחנו באים לפתות אתכם, הם אלה ש'מחזירים אתכם לדרך הישר' , כולנו יודעים איך זה יגמר, ברור שבסוף תעשו תדבר הרע, תבחרו בבחירה הרעה, כי זה פשוט יותר כיף.

תחשבו על זה, מה כיף בזה שבין אדם קם בבוקר בשש, הולך לבית הספר, מכין את שיעורי הבית שלו, מקשיב בכיתה, מקבל מאה בכל המבחנים, עובר בגרות, מקבל עבודה אחלה, מתחתן עם אישה מהממת וטובה, ויש לו ארבעה ילדים, וגם הם כמוהו...

זה משעמם. אפילו כשכתבתי את זה פיהקתי, אז בגלל שאתם, בני האדם לא יודעים ליהנות קצת, אנחנו פה כדי לעזור לכם.

אז זהו, יש את הרקע? יודעים מי אני? נראה לי שנתחיל את הסיפור שלי. (לפני שאבא יתעצבן וישאל למה אני תקוע בחדר כל כך הרבה זמן).

זה היה יום השקיעה, (נראה לי יום רביעי, אם אתם מתעקשים לקרוא לזה בשם המגוחך הזה שלכם). היום האדום היה קרב (שבת) ולא יכולתי לחכות לצאת כבר לעולם האנושי ולחטוף אדם, צעיר ותמים, עם עורק עסיסי, ולמצוץ ממנו את הדם.

יכולנו להרוג בלי שום בעיה את בני האדם אם היינו רוצים בכך, אבל אז לא היו נשארים יותר אנשים בעולם. ואנחנו צריכים אותם כדי... 'לחיות'?, אם אתם רוצים לקרוא לזה ככה. אז פשוט טועמים מהם, וזהו, משאירים אותם בחיים. ברור שלפני שמשחררים אותם אנחנו משחקים קצת עם הזיכרון שלהם עד שהם לא זוכרים כלום ממה שקרה.