a vampires revenge

פרק 3

הגעתי למועדון עם בליי, וכנראה שלא חיכו לנו.

המפלצות כבר רקדו והשתגעו, המוזיקה התנגנה בשיא הווליום. היו כאלה ששתו, היו כאלה שרקדו, היו כאלה שסתם ישבו וצפו. היו גם כאלה שהתמזמזו בצדדים. (הולך להיות כיף מטורף הערב, כמה זמן לא הייתי פה? אחד עשר חודשי ערפד בערך? מאז ש..) המפלצות עצרו והסתובבו אלי, המוזיקה נרגעה, עד שעצרה לגמרי. שום מפלצת לא המשיכה בעיסוקיה. אני רק נאנחתי, הייתי רגילה למשוך יותר מדי תשומת לב. נפרדתי מבליי, פסעתי ישר לבמה ולקחתי את המיקרופון מידו של השד הזמר.

אל תפסיקו, לא באתי לפה להלשין עליכם לאבי, אני פה כדי ליהנות אתכם," המבטים המופתעים שהופנו אלי קודם לכן" התחלפו בחיוכים מרושעים וקפואים. "אז קדימה תראו לי מה אתם קוראים לו מסיבה." זרקתי בחזרה את המיקרופון לידיו של השד. כמעט מידית התנגן שיר קיצבי, כל כך חזק שהרעיד את כל גופי. רבע מהמפלצות פה ערפדים, ובגלל השמיעה המוגברת שלנו, זה רק מכאיב לנו ומעצבן אותנו. התרחקתי ככל האפשר מהבמה והלכתי לשוחח עם הברמן.

"נו אז מה, נסיכה, יוצאים ליהנות קצת?" זה היה גְרֵיי הוא הכיר אותי היטב, הייתי באה לפה הרבה לפני מה שקרה. הוא מזל כוס של blood light, המשקה שתמיד הייתי לוקחת, והניח אותה על השולחן מולי. "מתנה בשבילך, לזכר הימים הטובים."

לקחתי את הכוס וחייכתי אליו חיוך שטני, "אתה בטוח שזה לזכר הימים הטובים גריי? או בגלל שנדלקת על המחשוף שלי?" העברתי את ידי לארוך ירכי. התגעגעתי לזה, למקום הזה, להתגרות בהם. עיניו כמעט יצאו ממקומן וצחקקתי. "גם מכשפים אוהבים בנות, אל תשכח את זה, גריי." קרצתי לו והלכתי משם.

התקדמתי לעבר רחבת הריקודים, הזזתי את רגליי וראשי לפי הקצת, נהנית מהמשקה החריף והמוזיקה הרמה.

יד הונחה על מותני והרגשתי נשימות קצרות על צווארי. ידעתי שזה סטפן. שנינו חולקים סוד משותף, נקודות החולשה שלנו. (אז ככה; לערפדים, ואך ורק לערפדים, יש איזשהו איבר בגוף שהוא רגיש יותר משאר האיברים, נקודת חולשה. אם למשל ינשקו את החלק הזה, הערפד הסתנוור ולא יוכל אפילו להגיב. טוב אז אצלי, זה היה הצוואר. שלושה אנשים יודעים על נקודת התורפה שלי בכל הגיהינום, סטפן, אבי ו...) הכוס נלקחה מידי, כמה שניות אחרי זרועותיו נכרכו סביב מותני. הוא הצמיד את גופו לשלי וזז איתי בקצב השיר, הזזתי את ראשי לאחור והנחתי אותו על כתפו, מרגישה את נשימותיו על עורי.

(כן, נכון, ערפדים לא נושמים. אבל זה לא בדיוק זה, אנחנו לא צריכים לנשום, אבל יכולים, אם רוצים. וכנראה שסטפן רצה בכך. אה, ו... כשמישהו יודע את נקודת התורפה שלך, זה אמור להפחיד אותך. אבל לא אותי, אני סמכתי על סטפן, גדלנו ביחד, אנחנו מכירים טוב אחד את השני, מה שאומר שאני גם מכירה את נקודת התורפה שלו.)

הזזתי את כתפיי באיטיות, מכחכחת את בד חולצתו על החזה שלו, סטפן נשך את שפתו והעביר אותם בעדינות על עור צווארי, הצטמררתי, וגניחה חנוקה נפלטה מפי. נשארו צמודים אחד לשני במשך דקות ארוכות, עברו עוד שירים ועוד שירים, אפילו לא שמנו לב לזה.