פאנפיק הארי פוטר: גיי ברמות.

פנסי, האישה והאלכוהול.

כוסות יין דקות לא הפסיקו להילקח מהמרתף לבית מאלפוי. הן היו ממולאות ביין, וויסקי, ליקרים למיניהם, שהיו נשתים לגימה אחר לגימה, דמעה אחר דמעה, זורמים בגרונה היבש של פנסי מאלפוי. פנסי, האישה החזקה, הרעה, הדומיננטית, נדפקה עם החיים. מי היה מאמין? פנסי חייכה חצי חיוך כאוב, נזכרת ב"נקודות" על הצוואר של בעלה. לחשוב שהוא סבר שהיא מטומטמת מספיק בשביל לא להבין- זה הכאיב לה. 'תנהל רומן, דראקו, רק בבקשה אל תתייחס אליי כמו שאתה מתייחס לכלב שלך', היא חשבה, בעודה מוזגת את השאריות מבקבוק שמפנייה ריק, זורקת אותו בתנועה חדה אל הפח, לנוח עם 3 בקבוקים אחרים. מאלפוי כבר ישן. "היה לי יום ארוך בעבודה," הוא שיקר לה, הוא אף פעם לא ידע לשקר. פנסי כעסה. היא רצתה לנקום בו, להגן על הכבוד שלה, היא רצתה שידע עד כמה היא שונאת אותו, להכאיב לו, והיא ידעה שאין דבר בו היא מצטיינת יותר מאשר נקמה. מסריחה מאלכוהול, יצאה פנסי מהבית, ללא שרביט, מעיל או תיק, נחושה להרוס, להשמיד, לפגוע. היא פילסה לה את דרכה אל גן שעשועים קטן, מתנודדת מצד לצד כאישה שיכורה ומשוגעת, מתיישבת על ספסל צדדי, שקועה במחשבות, על הנישואים ההרוסים שלה, על השם 'מאלפוי' שעכשיו יחרט לעולמים בשמה. לאור המחשבות האלו, הרגשות השתלטו על פנסי לחלוטין, והיא החלה לבכות בהיסטריה, לרסס בדמעות את כל גן השעשועים. "א- פנסי?" קול חם ובטוח נשמע, ופנסי הופתעה לראות את תלמידת 'גריפינדור' השנואה עליה עומד מאחוריה, עם עיינים חומות דואגות. "את, אמ, בסדר?" פנסי הביטה בהרמיוני בתוכחה. "אני נראית לך בסדר?" היא נבחה בסרקזם, "אל תהיי מטומטמת, הרמיוני, ואל תעמידי פנים שאכפת לך." הרמיוני שתקה לזמן מה, מתבוננת בבחורה היפיפיה והשיכורה, ומרגישה, לתומה, חמלה. היא התיישבה בהססנות ליד פנסי, מביטה בה ללא הבעה. "אכפת לי," אמרה לפתע הרמיוני, מושכת בכתפיה כאילו אין למילותיה משמעות. "אני כל כך לבד..." מיררה פתאום פנסי בבכי, קוברת את פניה בצווארון החולצה של הרמיוני, שנחרדה מהמאורע, אך מהר מאוד התרגלה לדמעות החמות שהרטיבו את הבד הרך. "זה בסדר," היא מלמלה, מסיטה שיערה סוררת אל מעבר לאוזנה. "כולנו, אני מתכוונת, נראלי שכולנו לפעמים לבד." היא הביטה אל הכוכבים, ראשה נטוי מעט, שקועה בהיסוסים ותהיות. "את?" גיכחה פנסי באירוניה. "את מרגישה לבד? תסתכלי עליך, יש לך הכול. אין לך את הזכות להרגיש לבד!" הרמיוני לא הסירה את עיניה מהשמיים, אבל היה ניתן להבחין בכך שהיא פגועה. "את יודעת פנסי, אולי זה שאת מדברת לאנשים ככה, זו הסיבה שאת לבד." פנסי פערה את פיה, עייניה רושפות. "דראקו הוא הסיבה היחידית שאני מרגישה בודדה! הייתי מעדיפה איזה טמבל מגריפינדור כמו שאת לקחת על הפוץ המזורגג הזה... אני שונאת אותו." הרמיוני שקלה את מילותיה בקפידה, ולבסוף השיבה "את שיכורה," בפשטות, ואחזה במחווה ידידותית את ידה של פנסי. "את ודאי תרגישי לא בנוח לאחר הערב הזה, שדיברת ככה עם הילדה שתמיד שנאת כל כך. כדאי שתפסיקי." פנסי היישירה אל הרמיוני מבט, לחייה סמוקות. "לא- לא שנאתי אותך, את יודעת. חשבתי שאת חמודה." הרמיוני פלטה נחרה. "חשבת שאני חמודה? ברור." חיוך משועשע נפרש על פניה רק מעצם המחשבה. "חמודה ומגריפנדור, וזה הוריד אותך בכמה רמות." אמרה פנסי ברצינות, מרימה את גבותיה ברוב חשיבות. "אויש, תסתמי." ציחקקה הרמיוני, וחשפה חיוך לבן ומבריק. "תשתיקי אותי," המילים זרמו מהפה שלגם שפנייה בשפע לפני כשעה, אז הרמיוני לא העניקה להם משמעות רבה. "טוב.. ביי. אני חייבת ללכת, רון וזה, את יודעת, הכנות לחתונה..." פנסי הסתכלה עליה בתמיהה. "את מתחתנת איתו למרות שאת מרגישה בודדה? זה לא חכם, תמיד חשבתי שאת חכמה..." הרמיוני גיכחה גיחוך עצוב. "אני מרגישה בודדה *לפעמים*, לא תמיד, ואני אוהבת את רון בסך הכול. והוא מאוד אוהב אותי, אני יודעת. אנחנו נהיה מאושרים יחד, אני בטוחה." פנסי הנהנה בראשה, שוקלת את המשפט במוחה. "להתראות," אמרה לבסוף, מחייכת במבוכה מעטה. "להתראות," השיבה הרמיוני, וכל הדרך אל ביתה הירהרה בשיחה שלה עם התלמידה הכריזמתית והבודדה מסליתרין.

-"תקשיב דקה, אני עוזב את ג'יני בשבילך. אתה חייב לתת למה שקורה איתנו צאנס, נו."

-"פוטר? זה לא זמן טוב. מצאתי את פנסי ישנה על ספסל ברחוב, מסריחה כולה מאלכוהול. ביי."

-"דראקו, אל תנתק, אנחנו צריכים לדבר על זה מתישהו."

-"פשוט תעזוב את השיט הזה אוקיי? אני מנסה לחשוב אם להעיר אותה."

-"לבוא לעזור לך?"

-"ומה אתה חושב שזה יגרום לה לחשוב? אני מנתק."

-"נו מאלפוי, אני מבקש.."

-"ביי."

-"טוב, ביי."