נאמג'ון:
פתחתי את הדלת וראיתי את המסדרון הריק. "מוזר..." באתי לסגור את הדלת וראיתי קופסא עם פתק על השטיחון כניסה. מה זה?... התכופפתי וקראתי את הפתק. החדש הזה... הכין לי אוכל? הרמתי את הקופסא מניח אותה על השולחן. אולי הוא סתם ביישן?... שיהיה... ככה אני יכול לשמור את הביצה של היום למחר... וחלק ממה שיש בקופסא גם!
חייכתי לעצמי ופתחתי את הקופסא. וואו! יש פה כל כך הרבה אוכל! והכל מריח כל כך טוב... שמתי לי חלק מהאוכל בקערה ואת השאר במקרר. התחלתי לאכול בהנאה ופתאום חשבתי. יש לזה את הטעם כמו האוכל ש...מה שמו הכין! לא רציתי אפילו להעלות את שמו בראשי. אני משתגע?! למה כל דבר מזכיר לי אותו?!
תתגבר על זה נאמג'ון! פשוט תתגבר אדיוט! תתנהג אליו מגעיל! תגרום לו לשנוא אותך! ככה אתה תשנא אותו והכל יהיה בסדר! כן! זאת תכנית מעולה! בינתיים.. אולי אני אודה לשכן החדש... אבל הוא בטח מתבייש עוד... לקחתי דף ועט ורשמתי לו פתק.
'תודה על האוכל... זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו! אתה מבשל מעולה! :) בכל מקרה... כשתרגיש יותר בנוח אתה מוזמן לבוא לדירה שלי... גם אם אתה סתם צריך משהו...' הנחתי את העט בצד ועליתי לדערה שלו, מניח את הפתק ומצלצל בפעמון, אבל לא רץ משם. הולך באיטיות מספיקה למקרה שהוא יראה אותי ויהיה לו את האומץ לדבר איתי. אני יודע איך זה להיות חסר בטחון...
ג׳ין:
הסתובבתי בבת אחת לכיוון הדלת מרגיש את ליבי מתכווץ.. פאק פאק זה הוא?! האא זה היה רעיון רע לעשות את זה!! פאק מה אני עושה עכשיו?! הוא יהרוג אותי על בטוח!! התקרבתי באיטיות לדלת מהסס מעט ופותח את הדלת יוצר פתח קטן.. נאנחתי בהקלה כשראיתי את גבו הולך ומתרחק.
הנחתי את ידי על ליבי משפיל את מבטי בהקלה קולט את הפתק שלי על השטיח, התכופפתי מרים את הפתק מוודא שהוא לא ראה אותי, נכנסתי הביתה סוגר את הדלת נועל פעמיים, התקדמתי באיטיות לכיוון הספה קורא את מה שרשם... זה כל כך.. מלחיץ! למה?! הוא ידע את זה מתישהו~ אני לא רוצה להמשיך את זה בתור משחק... אני לא רוצה לשחק בו, אני צריך לספר לו שזה אני~ אולי... אני ארשום לו פתק.. שזה אני... ואז אני אשאר בבית ולא אצא שלושה ימים?? כן! ...
לקחתי דף מהמחברת חשבון מתחיל לרשום הכל.. גם מה שחשבתי לאחר שהוא עזב את הבית הקודם שלי... 'אני מצטער... לא ציפיתי לעבור לביניין שלך.. ג׳ין' קיפלתי את הפתק לאחר כל ההסבר והלכתי בזהירות אל כיוון הדירה שלו משחיל את הפתק מתחת לדלת שלו בורח חזרה לדירה שלי מהר ככל האפשר נועל את הדלת מכל הכיוונים רץ לחדר שלי סוגר את הדלת "טוב.. הממ שלושת ימיי מחלה כי... אני לא יכול לכתוב עם הגבס.. זה... זה תירוץ טוב~" מלמלתי לעצמי סותם את אוזניי.
כמה דקות עברו ושמעתי דפיקות על הדלת. הסתכלתי בעינית וראיתי את נאמג'ון עומד שם עם ידיים משולבות ו... הוא לא היה נראה שמח במיוחד, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת מגן על לחיי עם ידיי למיקרה...
"זה באמת אתה! מה אתה עושה בבניין שלי?! יש לך את הבית המפונפן שלך תחזור לשם!" הוא נראה כל כך כועס! "קודם כל.. אני לא ידעתי שזה הביניין שלך! דבר שני, אתה לא תחליט לי איפה להיות!" שילבתי את ידיי.
הוא כיווץ את ידו לאגרוף כועס. הוא היה נראה כאילו הוא עוד שניה מתפוצץ! הוא עד כדי כך שונא אותי?? "אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב! אני רוצה אותך מחוץ לבניין הזה! אני שונא רק את הידיעה שאתה קומה מעליי! למה היית חייב לעבור לפה?! הא?! לבניין של פשוטי העם?! לא יכול להשאר בארמון המלכותי שלך?!"
"אתה יכול פשוט.. להתעלם מעצם העובדה שאני קיים?! פשוט תשכח ממני!" "איך אני יכול לעזאזל?! אתה כל יום איתי בכיתה! אתה בא לביקורי פתע במסעדה שאני עובד בה! ועכשיו גם עברת לבניין של-" הוא נעצר פתאום "רגע אחד... אתה לא עוקב אחריי נכון?" הוא התחיל להתנהג מוזר "מי שלח אותך?! מי?! זאת המאפיה של צ'וי נכון?!" הוא אחז בחולצתי
"זה הם שלחו אותך לרגל אחריי?!" תפסתי בידו מנסה לשחרר ממני "זו הייתה הפעם היחידה שהייתי במסעדה שלך.. אני לא קשור לשום מאפיה... ת-תעזוב אותי~ זה בית הספר שלי.. אתה התלמיד החדש לא אני~ וכבר אמרתי שלא חשבתי שאתה תהיה בבניין הזה!" מלמלתי מנסה להדוף את אחיזתו בי
"אני לא מאמין לך! תספר לי מי שלח אותך!! אחרת איזו עוד סיבה הייתה לך להיות כל כך נחמד אליי?! הא?!" ראיתי אותו מתעצבן יותר ויותר. "א-אף אחד לא שלח אותי!" הרגשתי את הדמעות עולות לעיניי "בבקשה דיי~ אני לא יודע על מה אתה מדבר בכלל" מלמלתי בייבבות
הוא עזב אותי והסתכל עליי מבולבל. "א...אני..." הוא התחיל לנשום בכבדות וממש להתחרפן "לא! זה ל...לא!" הוא מלמל ורץ משם מחזיק בראשו. הוא מקבל... התקף כלשהו?...
"אני לא מבין! אני לא מבין כלום!" נשענתי על המשקוף של הדלת מחליק לאט למטה עד שישבני פגש בריצפה, התחלתי לבכות אל תוך ידיי אפילו לא יודע למה... בגלל שהוא צעק עליי..? או בגלל שאני לא יודע איך לעזור לו?!
נאמג'ון:
נכנסתי הביתה מהר מתיישב על השטיח שליד הספה ומתנשם בכבדות. הרגשתי שקשה לי לנשום, הלב שלי דפק מהר. כל כך הרבה זמן זה לא קרה! פאק מה עובר עליי?! הילד הזה משגע אותי! אני כל כך שונא אותו!
אחזתי באגרטל שלידי וזרקתי אותו הצידה מנפץ אותו על הרצפה וככה מתחיל לזרוק דברים על הרצפה בעצבים, לבסוף נשכב על הרצפה באפיסת כוחות מנסה להסדיר נשימה ולא מצליח. "אה!!!" צרחתי בכל הכח מנסה לנשום נורמאלי.
הוא בטוח איזה מרגל! משהו של הצ'ויז! אני לא מסוגל! אני חייב לעבור דירה! אבל... אין לי מספיק... אוף אני לא יכול ככה! אני לא יכול לחיות בפחד הזה יותר! אני פשוט לא מסוגל! אני שונא את זה! הסתכלתי על הסכין החדה שהייתה מונחת על שולחן המטבח... זה כל כך מפתה... קמתי הולך לאט לכיוונה בהיסוס.
ג׳ין:
שמעתי את קולות ההתנפצויות ובלי לחשוב קמתי על רגליי יורד למטה דופק את הדלת של נאמג׳ון "נאמג׳ון! הכל בסדר..?!" צעקתי לו דופק על הדלת בחוזקה "אני מצטער שנכנסתי לך לחיים!!! אני מבין שקשה לך! שבגללי אתה סובל! בסדר! אני אעבור דירה..!! אני אמנע מקשר עין איתך~ אני לא אדבר איתך!!"
"ג'ין לך מפה!" הוא צעק לי בקול רועד מעבר לדלת "פשוט לך!" "אני אלך! תגיד לי שאתה בסדר~" "אני בסדר. לך מפה!" הוא אמר עדיין בקול רועד, תפסתי בידית פותח באיטיות מגלה שהדלת לא הייתה נעולה. פתחתי את הדלת עד הסוף מביט במראה המחריד של ביתו, סובבתי את מבטי אליו כשליבי שורר אימה, בהיתי בו במבט מעט מפוחד
YOU ARE READING
School life • 学校生活
Action✨הושלם✨ הכל היה נחמד בחיים של ג'ין עד שילד חדש נכנס לכיתה שלו ביום הראשון של השנה החדשה. הילד החדש הזה... כזה רע... אלים ונורא לכולם... אבל דיי חתיך~ האם ג'ין יתחמק ממנו? האם הוא ינסה להתידד איתו? או שאולי התלמיד החדש יהרוג אותו לפני שהוא יספיק לעשו...
