אנג'ל

פרק 3

קמתי בבוקר, והבנתי שזה לא היה חלום
קמתי באותו חדר שהייתי בו אתמול, הרגשתי יותר טוב, חזרה לי השליטה בגוף וחזרה לי התחושה בידיים, ראיתי הרבה יותר טוב, הצלחתי לראות את הבגדים שלי מאתמול שהיו על הכיסא בצד, הם הלבישו אותי? נגעלתי מהמחשבה הזאת. לידי היה חלון קטן, הזזתי את הוילון הקטן שהיה ונכנס לחדר אור שמש, החדר היה מואר והרחתי את האוויר הצח,
הייתי כל כך עצובה, נזכרתי מה אמרו לי אתמול
״לצערי ההורים שלך לא שרדו את התאונה״ התחלתי לבכות והתחילה לכאוב לי הבטן, ניסיתי לעצור את הדמעות כדי לא להיזכר בזה יותר מידי, ההורים שלי אהבו אותי, אני בת יחידה. אין לי אחים או אחיות וההורים שלי הם האנשים שהכי אהבתי בעולם. לאמא שלי יש שיער בלונדיני, עניים חומות ואף קטן, לעומת אבא שלי יש לו שער חום בהיר עניים כחולות ואף עצום,
לי יש שיער בלונדיני בהיר, ממש בהיר, הבלונדיני כמעט היה לבן.
יש לי עיניים כחולות עמוקות ואף סביר כזה. אף פעם לא אהבתי את השער הלבן שלי, ״שיער לבן יש רק לזקנים״ נזכרתי במשפט הזה שאמרה עדי, המעצבנת הזאתי שיש בכיתה, אף אחד לא סובל אותה חוץ מהשפוטים שלה, איזה מטומטמת, מילמלתי לעצמי. קיללתי אותה עוד קצת בלב, והחלטתי להפסיק לחשוב עליה כל עוד היא לא פה.
קמתי מהמיטה וראיתי את הרופאה כבר נכנסת לחדר,
רופאה-איך את מרגישה?
אנג'ל-הרבה יותר טוב מאתמול....
רופאה-אני מצטערת להפריע לך אבל ארוחת הבוקר שלך הגיעה.
אנג'ל- תודה
היא ממש נחמדה! אמרתי לעצמי, היא יצאה מהחדר ואחרי חצי דקה היא חזרה עם מגש של חביתה גבינה ופרוסת לחם. זה לא בית מלון, אבל הם יכלו להשקיע יותר.
אכלתי את הארוחה שלי בתאבון גדול, לא אכלתי כלום אתמול כי היינו אמורים לאכול ארוחת ערב אצל גרמי...
הרופאה חזרה לחדר, היא אמרה לי שאסור לי לקום מהמיטה, היא הרימה את מגש האוכל, וכמעט הפילה אותו.
״תישארי על המיטה!״ היא אמרה בקול מעט גבוה ומודאג,
בסדר עניתי לה בחצי חיוך. היא חייכה חיוך קטן ויצאה מהחדר.
חזרתי לשכב על המיטה, ראיתי כל מיני צינורות מחוברים ליד שלי ונבהלתי. היו תחבושות מסביב לידיים שלי ומסביב לראש ולבטן.
שרף לי מעט מתחת לתחבושות, אבל לא היה לי אכפת
חשבתי רק על מה שהולך לקרות עכשיו, דוד גרמי יאמץ אותי ונעבור לבית החדש שלו? שאלתי את עצמי, או שהוא ישלח אותי לבית יתומים??
טוב אני מקווה שלא, ממש לא בא לי להיות לבד בביניין מלא ילדים מכל הגילאים. רופא אחר נכנס לחדר והוא הסביר לי על כל מה שקרה,
את ניצלת בנס! הוא אמר, לא קרה לך שום נזק, אפילו ולא שבר אחד! רק כמה פצעים חתוכים וחלקם מעט עמוקים אבל חוץ מזה את בסדר.
נשמתי לרווחה, איזה מזל שלא קרה לי משהו, אמרתי לעצמי.
״כן איזה מזל״ הגיב הרופא
מה, שמעת אותי? מלמלתי בבלבול. כן, ענה הרופא עם צחקוק קטן.
הוא יצא מהחדר וטרק מאחוריו את הדלת.
אני חייבת להפסיק לדבר לעצמי!! אמרתי,
הרופא חזר חזרה לחדר עם מחט גדולה בידו.
זה הזמן לתרופה שלך! אמר הרופא בהתרגשות, (איזה רופא קריפי)
אוי! אני מקווה שהוא לא שמע את זה, ולמזלי זה נראה שלא, הוא נשאר עם אותו חיוך מרוח על הפנים.
הוא התקרב אלי עם המחט הארוכה הזאת,
״מה אתה הולך לעשות״ שאלתי בגמגום ובקצת פחד.
״אני הולך להזריק לך חומר שיקל על הכאבים שלך, כדי שנוכל לתפור את החתכים שיש לך מתחת לתחבושות.
חתכים?! אף פעם לא הייתי בבית חולים. אני שונאת את הריח המגעיל שיש רק שם, אני בעיקר מפחדת מפצעים וחתכים וכל הדברים האלה, זה לא בשבילי, אם אני רואה דם אני ישר נבהלת. אני לא רוצה שהוא יתפור אותי, זה בטח ממש יכאב!
״זה לא כואב אמרתי לעצמי״ בשביל זה הוא נותן לך את הזריקה הזאת,
עניתי לעצמי,
ולפני ששמתי לב מה הוא עושה, הרגשתי כאב חד ועמוק ביד שלי, לא הבנתי מאיפה זה ואז הסתובבתי לעבר הכתף שלי, וראיתי את המחט באורך 30 סנטימטרים בתוך הזרוע שלי.
התחלתי לצעוק אבל לאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב, וכבר לא כאב לי שום דבר.
״אני רואה שזה משפיע עלייך!״ הרופא אמר עם חיוך ענק על הפרצוף,
״תודה״ אמרתי בחיוך קטן. לפני שהרופא יצא מהחדר פניתי אליו ושאלתי אותו ״מה הולך לקרות? אני אשאר כאן או שאלך למקום אחר?
החיוך הענק על הפנים שלו נפלו ונחלפו בחיוך מזוייף,
״כשהפצעים שלך יחלימו את תעברי לבית יתומים.
״איזה בית יתומים?״ שאלתי בתסכול, לא רציתי לעבור לבית יתומים, טוב לי בבית שלי,
״ אני אביא את המסמכים״ הוא אמר בטון מעט שונה, לא הבנתי מה הבעיה, אז אני הולכת לבית יתומים, נכון ש... ש...
ההורים שלי נפטרו, והרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי, ומיד ניגבתי אותה. אבל למה הוא נשמע כל כך מפוחד ומאוכזב כששאלתי אותו.
חיכיתי לו, התחלתי להשתעמם אז היסתובבתי ברחבי החדר,
לא היה הרבה דברים, הייתה את המיטה שלי, ארון קטן עם תרופות, תחבושות, וכל מיני דברים כאלה, ליד המיטה שלי הייתה שידה קטנה שעליה היה את הטלפון שלי, שלא שרד... כולו היה מנופץ ומפוצץ משריטות, ניסיתי להדליק אותו אבל מין הסתם זה לא עבד, וגם טלוויזיה שהייתה מעל המיטה בצד ימין
הסתובבתי עוד קצת בחדר ובחנתי אותו, עד שהרופא פתח את הדלת וקפצתי במקומי, (חשבתי שבסופו של דבר הוא ישבור את הדלת הזאת)
הוא הביא לי ביד תיקיה ובתוכה כל מיני דפים, הוא אמר לי שאני צריכה לקרוא שם לגבי הבית יתומים שאני אמורה להגיע אליו.
הוא הסביר לי שיסיעו אותי לביתי ושאצטרך לארוז את כל הבגדים שלי ואת כל מה שאני אצטרך בבית היתומים.
וכשאסיים להתארגן יסיעו אותי לבית היתומים.
״כל המידע על המקום הזה כתוב כאן״ והוא הצביע על המסך שבידי, הוא הזהיר אותי שלא אאבד את זה, וכשאסיים לקרוא את זה אתן לו את המסמך, הוא יצא מהחדר אבל הפעם הוא סגר את הדלת בשקט, לא טרק אותה ולא השמיע צליל.
התיישבתי על המיטה ופתחתי את המסמך, היו שם רק 3 דפים בסך הכל, אבל כשקראתי את המילה הראשונה רציתי להתעלף,
״בית היתומים על שם האיש ׳תום וולסון׳ הוא בשביל ילדים לא רגילים״
מה מה? מה זה ילדים לא רגילים?
אני כן רגילה!
נכון?