הוצאתי את ספר היסטוריה מהלוקר, הכנסתי אותו לתיק הצד שלי וסגרתי את הלוקר בחוזקה.
הצלצול נשמע והגברתי את קצב צעדיי לכיתה, אסור לי לאחר.
אבל בגלל שיש לי כל-כך הרבה מזל, גברת סטויארט הגיעה לפני. השבוע השני ללימודים, וזו הפעם השניה שאני מאחרת. לא הייתי צריכה להישאר ערה עד מאוחר אתמול...
״את מאחרת, שוב, מאלין ברוק״
״מצטערת גברת סטויארט, זה לא יקרה שוב״ אני אומרת ומשפילה מבט.
״כדאי מאוד שזה לא יקרה שוב. עכשו שבי״
אני מתקדמת אל המקום שלי בשולחן האחרון, מגניבה חיוך לג׳ייס על הדרך, ולהפתעתי מגלה שיושב שם מישהו אחר...
״גברת סטויארט, מישהו יושב לי במקום!״
המורה מסתובבת אליי ומחייכת את החיוך המפחיד שלה, ״זה הארי, הוא חדש. וכמו את רואה יש שני מקומות לצד השולחן״
אני רוטנת בשקט ומתיישבת ליד הקיר, מביטה בהארי שמתעסק עם הטלפון שלו מתחת לשולחן.
״את צריכה משהו?״ הוא שואל לפתע ואני נבהלת מעט.
״מה? לא... לא...״ אני ממלמלת.
״את פשוט מסתכלת עליי מוזר וזה די לא נוח...״ הוא מחייך וחושף שיניים צחורות ושתי גומות.
״מצטערת״ אני אומרת בשקט ומתחילה להעתיק את הכתוב על הלוח.
כשהפעמון סוף סוף מצלצל אני מאושרת שיום הלימודים הזה סוף-סוף נגמר. אני נעמדת מיד ואוספת את חפציי לתיק.
אחרי שהארי מתרחק מהשולחן אני מבחינה בדמות ומרימה מבטי מהתיק אותו אני בדיוק סוגרת, ״היי ג׳ייס, התגעגעתי״ אני אומרת ומרימה את התיק, לאחר מכן אני פונה אליו ומנשקת אותו.
״גם אני, את איחרת שוב היום... מישהי פה מתחילה למרוד?״ הוא שואל ומגחך, אנחנו יוצאים מהכיתה.
״המנעול של הלוקר התחיל למרוד״ אני מתלוננת.
״צרות בגן עדן״ הוא צוחק. אני שונאת הוא אומר את זה. כולם חושבים שבגלל שאבא שלי הוא איש עסקים מצליח, ודי ידוע בעיר, החיים שלי חייבים להיות באמת מושלמים, אבל זה לא ככה וג׳ייס יודע
את זה.
״אוקיי, אני יודע שאת שונאת את זה ואני מצטער״ הוא אומר לאחר שהוא מבין על מה חשבתי.
כששנינו יוצאים מבית הספר ג׳ייס מציע להסיע אותי לבית, אבל אני מעדיפה ללכת ברגל אז אני מסרבת.
כשאני בכניסה לרחוב שלי אני מרגישה שמישהו עוקב אחריי ומסובבת את הראש שלי בתנועה מהירה וחדה. הארי? מה הוא עושה פה?
אני מתעלמת מנוכחותו וממשיכה ללכת, מרגישה כאילו הוא נועץ בי מבטים למרות שכשהסתובבתי הוא היה שקוע במסך הטלפון שלו.
אני פותחת את שער הגינה ומרגישה שהוא נעמד מאחוריי, ״הכל טוב? איבדת את הדרך לבית או משהו?״ אני שואלת.
״אני גר פה״ הוא צוחק.
״לא, אני גרה פה. אני ומשפחת-״ ואז אני מבינה שאולי יש סיבה לזה שהוא פה... ״אתה הבן של השכנים החדשים?״ אני שואלת מובכת.
״כן, עכשו תסלחי לי אבל אני צריך לפרק את הארגזים וכל זה...״ הוא אומר ועוקף אותי, נכנס דרך
השער המשותף לשתי הווילות ופונה לבית שלו, כנראה.
אני נכנסת לביתי והאח הגדול שלי, טיילר, נמצא במטבח ״אני בבית!״ אני מכריזה.
״השכנים החדשים הגיעו, אמא ביקשה שתלכי להביא להם את העוגה שהיא הכינה״ טיילר אומר בלי להגיד שלום או משהו, גורם לי להיעצר בפתח המטבח.
״ממתי אמא מכינה עוגות?״ אני צוחקת.
״היא קנתה אותה...״
״כרגיל״ אני נאנחת ״והיא גם ביקשה ממך ללכת לתת את העוגה אבל אתה חושב שבגלל שאתה גדול ממני אתה יכול להפיל את זה עליי״ אני מכירה אותו יותר מידי טוב, אחרי הכל הוא אח שלי.
טיילר גדול ממני בשנתיים, הוא סיים ללמוד בשנה שעברה ובנתיים הוא לא עושה עם עצמו כלום, אבא שלנו רוצה שהוא יצטרף ל״עסק המשפחתי״ אבל טיילר לא בכיוון לזה אפילו, ואני מבינה אותו לגמרי. הוא אוהב מוזיקה וגם להתעסק בכל מיני תוכנות עיצוב משונות במחשב.
״נו בבקשה מאלין!״ הוא התחיל להתחנן.
״אין מצב״ אני מסרבת ״מימלא כבר עשיתי לעצמי פאדיחה מול הבן שלהם, שבמקרה לומד איתי בכיתה, וכמעט גירשתי אותו מפה״
״אני חייב לצאת לעבודה״ הוא מעביר נושא, רגע... עבודה?
״עבודה?!״ אני שואלת מופתעת.
״לא משהו רציני, רק שיעביר לי את הזמן ויעזור לי להתחמק מאבא״ הוא צוחק.
״אני אצא יותר מאוחר״ אני נאנחת ״אבל אתה חייב לי״ לפני שאני מספיקה לעלות לחדר שלי הוא מוחץ אותי בחיבוק ״שלא תעז לעשות את זה יותר״ אני צוחקת לאחר שהוא משחרר אותי ועולה למעלה.
***
פרק ראשון... מה דעתכן?
YOU ARE READING
I Hate The New Boy - Harry Styles Fanfic (Book 1)
Fanfictionמאלין היא נערה בת 17 שנמצאת בשנה הלפני אחרונה ללימודים. היא אוהבת לקרוא ומשקיעה בלימודים, אבל היא לא סגורה ובודדה. היא ביישנית, אבל יש לה חברות ולמרות שהיא לא אוהבת את זה; היא הולכת למסיבות. ג׳ייסון הוא החבר של מאלין ואם יש מישהו שמתאים יותר להגדרה...
