תחילת הקסם העל טבעי - מוקפא

אימונים

-ארטי נקודת מבט-
התעוררנו לציוץ הציפורים ולריח הטחב שכיסה את העצים.
ידעתי שהיום אמילי תיקח פיקוד, ותאמן אותנו אל הלא נודע.
למרות שבדרך כלל זה היה מפריע לי שמישהו לוקח פיקוד, אבל זאת אמילי...
כולם התעוררו, חוץ מתיאה, שאותה העפנו בכוחות משותפים מהשק"ש.
אמילי הוציאה כל מיני דברים מוזרים מהתיק.
חץ וקשת, צנצנות, וספר גדול.
הצטופפנו מסביב לחפצים המשונים.
אמילי הגישה את החץ וקשת לתיאה.
תיאה נרתעה.
"אני לא יכולה לקבל את זה," "זה היה של אבא שלך" "תיאה, זה בסדר, את היחידה שמצליחה להשתמש בדבר הזה בכל מקרה"
תיאה לקחה בזהירזות את החץ וקשת מידיה של אמילי, ומיקמה את אשפת החצים על גבה.
תיאה לקחה גוש פחם מהדורה של הלילה הקודם, וציירה על עץ אלון גדול מטרה.
היא התחילה לירות את החצים בזה אחר זה, עד שהאחרון פגע במרכזה.
אמילי הובילה את רין, לני ואותי למקום שקט יותר בקרבת מקום, והתחילה להציג לפנינו תנועות לחימה.
"תתאמנו על זה" אמרה והלכה. רציתי שתישאר עוד קצת.
בינתיים, המשכנו להתאמן, והגיעה שעת הדמדומים.
אמילי חזרה אלינו, ובחנה אותנו על התנועות השונות.
שהגיע תורי, הדגמתי את הבעיטה הכי טובה שלי,
ומרוב כול הבעיטה מהעץ נפלו כמה איצטרובלים, ואחד נפל, כמובן, ישר על ראשי.
אמילי התחילה לצחוק.
התחלתי להסמיק כמו עגבניה.
היא כנראה ראתה אותי מסמיק, ואמרה "בעיטה טובה" וקרצה לי.
אני לא חושב שהיא הבינה שהקריצה הזאת גרמה לי להסמיק עוד יותר.
התחלנו ללכת בחזרה ואז רין נתן לי דחיפה קלה ולחש "אחי, אתה כל כך שקוף"
הלכנו לחפש מקום אחר להקים את המחנה מחדש.
היער היה גדול, ולמרות זאת, לא הצלחנו למצוא מקום טוב למחנה.
התחלנו לטפס לגובה, ועצרנו באיזה מערה שנפערה בהר.
"זה המקום" פסקה אמילי, מותשת לחלוטין.
היא הייתה הכי מותשת מכולנו, כי התרוצצה כל היום בינינו.
התקרבתי אליה ולקחתי מידיה את התיק הגדול שסחבה עמה.
"תודה רבה," אמרה "אבל אני יכולה להסתדר"
היא לחשה איזו מילה ופתאום גם אני וגם היא נהיינו מאוד עירניים.
"כישוף עירנות" הסבירה את עצמה.
אולי בגלל שהיה לי מבט המום על הפנים.
פרקנו את הציוד ונשכבנו כל אחד באוהל שלו.
לא הצלחתי להירדם, אז בהיתי בבד האוהל שמולי, וחשבתי עליה...

יצא לי ממש קצר