עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)

פרק 8

אית'ן

בהתחלה חשבתי שזה ציפורים ענקיות ואז קלטתי שזה עוף חול. עוף חול ענקי ויורק אש. והיו עוד 5 עופות חול כאלה. אני ניסיתי לקפוץ ולתת להם מכה טובה ברגל אבל יצאתי טיפש כי הן פשוט התתעופפו יותר גבוהה והמשיכו לשרוף את כל המקום. הידיים שלי כבר קיבלו כוויות כואבות ששרפו לי והתפשטו לכל הגוף, ואז ליאם החליט לפעול. עד עכשיו ליאם פשוט בכה בכי ממש קטנטן וניסה להרגיע את כפות ידיו, אבל עכשיו הוא הוציא את החץ וקשת שלו ועם כל הכאב ליאם הנועז שלנו ירה חצים כמו משוגע במהירות מדהימה ומה שיותר מוזר זה שהוא בכל הפעמים פגה בעופות חול והעופות התחילו לסגת. ליאם לא וויתר להם ורצה לירות עליהם עוד אבל ריסנתי אותו כי הוא כבר התנשף והתנשם מרוב מאמץ ולא יכולתי לתת לו לעייף את עצמו עוד כי אז הוא פשוט יקרוס. "אבל... אבל צריך להרוג אותן!" הוא אמר לאית'ן ודאגה על פניו. "תנוח, תן לעצמך כמה שניות." אמרתי לו ברוגע. "אבל מה איתכם?" הוא פשוט השתגע. "אנחנו נסתדר" אמרתי ורצתי היישר אל נועם. ראיתי שהיא רבה עם עוף חול אחד שלא הסכים לעזוב אותה. זרקתי לעברו את החרב שלי והכנף שלו נקרעה. הוא ברח כאשר הוא  צולע בכנף אחת. אבל אז במקום תודה נועם אמרה לי "תראה! הציפורים האלה הורסים את כל היער! צריך לעצור אותן" "תני להם לסגת, זה יהיה הכי טוב." אמרתי לה והתנשמתי בכבדות. "לא! אני לא אתן להן, נראה עם הן מספיק אמיצות להתמודד מולי!!" היא צרחה ורצה לעברם. רצתי אחריה בניסיון להרגיע אותה כי חשבתי שהיא השתגעה או משהו בסגנון. אבל העופות חול לא פראיירים והם שלחו אלינו פרץ של להבות ששרף לי את העצמות וגם נועם חטפה לא פחות. הראיה שלי נפלה וראיתי את ליאם מזנק לקרב, רציתי לצרוח אליו "לאאא!!!" אבל כל העיינים שלי היו דמעות קטנות מכוויה נוראית שהתפשטה בגופי. ליאם ירה את חציו האחרונים וחיסל את כולם. לאחר שניות אחדות הוא קרס, בדיוק כפי שציפיתי. ניסיתי לקום אבל זה היה מאוד קשה וירדתי בחזרה לאדמה. נועם הצליחה לקום וגררה אותי לאגם. כולי נמלאתי הרגשות טובות ונעימות כאשר המים הרעננים נגעו בי והצלחתי לחזור למציאות. הזדקפתי ורצתי אל נועם וחיבקתי אותה, לא בגלל שרציתי להראות לה שאני אוהב אותה, אלא בגלל שפחדתי. פחדתי מכל מה שקרה כאן, ונועם הצילה את חיי אחרת הייתי בוער בעוד כמה שעות ארוכות... "אני לא יודעת מה עבר עלי" אמרה נועם והיא פרצה בבכי. "הכל טוב, אנחנו חיים ו... אני לא יודע אם גם ליאם". רצנו לליאם וראינו שהוא היה מחוסר הכרה אבל היה לו דופק. "הוא יקום עוד כמה זמן, אין צורך להיבהל." אמרתי בביטחון לנועם כשראיתי שהיא מבועתת. "אני מצטערת ליאם!" היא צעקה ופרצה בסדרה של דמעות. "דיי, תפסיקי.. זה לא באשמתך.." אמרתי לה בשלווה. "לא נכון אית'ן, זה כן באשמתי!! אני גרמתי לו לסכן ככה את חייו רק בגלל שהתנהגתי כמו מטומטמת, ועכשיו הוא במצב גרוע והכל זה רק אני" והיא המשיכה לבכות. "אבל אני יודע מה קרה לך! את פחדת! זה הכל, הגוף שלך לא היה מוכן למצב הזה של ייאוש שכזה ופשוט השתגעת, זה מסביר למה גם פשוט התאבדת ככה!!" צעקתי אליה. "איך... איך אתה יודע? אוי אית'ן, אני כל כך פחדנית, אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום" ואז לפני שתפרוץ בעוד דמעות אמרתי לה מהר "את האמת, שידעתי שזה מה שקרה לך בגלל שהרגשתי אותו דבר. אני ניסיתי להשתלט על העיניינים, אבל בפנים אני הרגשתי זוועה. וגם, את התמודדת מול ענק. לבד. את לא פחדנית, את גיבורה. וקרה לך משהו שקורה לכולם. עכשיו תשתי קצת מים ותרגעי" היא כל כך שמחה שהיא נישקה אותי בלחי ורצה לתיק עם כל האוכל והשתייה. "אבל אתה ליאם.." לחשתי לעצמי בשקט "אתה הצלת את שנינו. אתה הגיבור האמיתי..."

דמות לא ידועה

אוי לא, אוי לא!!! זה ממש גרוע... הילדים המטופשים האלה עדיין בחיים!!! איך? איך זה השתבש ככה? שלחתי אליהם את הרוזה הזאת של נועם אחרי שהחליטה להצטרף לצד שלי, היא לא כל כך חזקה אבל בגלל שלילדים אין כוחות הייתי בטוח שהיא תחסל אותם. עכשיו כבר מאוחר מדי לשלוח משהו אחר כי הם הספיקו להתחזק... מוח ביצה שכמותי! למה אי אפשר לסיים את זה וזהו? למה?! הלוואי שיכולתי פשוט לצאת מהמחבוא המטונף הזה, אבל לא. אני חייב להסתתר כי כבר מספיק אנשים מחפשים אחרי. אני מעוצבן כל כך!! טוב, מזל שיש לי תוכנית ב'. וואו, הם לא יצפו, איך שהם לא יצפו למה שאני אביא להם.

פרק שמונה, סליחה שלא סיפרתי על רגשות של אחרים אבל הייתי חייבת להתרכז רק באית'ן. הפעם הדמות הלא ידועה חזרה! מנחשים איזה מזימה הוא מתכנן הפעם?... אהבתם את הפרק? תכתבו בתגובות ועל הדרך תנו כוכב, אז כנראה שנתראה בפרק הבא!