עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)

פרק 11

אית'ן

"אז, אנחנו עזבנו את היער, עכשיו אנחנו רוצים לעבור למקום חדש! נכון?" אמרתי בבוקר שלמחרת כשנועם וליאם קמו. "נראה לי" אמר אמר ליאם בעייפות. "טוב אז מתכוננים?" שאלתי. "חכה, תן לנו זמן לנוח," אמרה נועם ופיהקה. "צריך למהר!" עניתי והסתכלתי לכל עבר בדאגה. "כן? כמו שמיהרת לעזוב את ליאם?" עקצה נועם. "אוי רדי מזה כבר, מה שקרה קרה..." "לא, אני לא אשכח את זה! הכל אשמתך!" מה עשיתי?" שאלתי בכעס. "אתה רצית לתת לו למות!!" צעקה נועם והצביעה על ליאם שעכשיו הסמיק. "טוב, אז אל תסתכלי עלי, אל תדברי אלי, אל תגעי בי ואל תנשמי לידי" אמרתי וכל הזעם בתוכי התחיל להתעורר. "מצחיק מאוד." אמרה נועם והפנתה את מבטה ממני. "את מבינה כמה זה מוגזם? את מבינה?!" צרחתי. "לא צריך אותך, אני מעדיפה את ליאם!" היא אמרה ואני לא האמנתי, איך היא ככה מדברת? אחרי מה שעברנו? הצלנו אחד את השני והיא כפויית טובה. כאילו, נכון שאני לא רציתי להתאבד, ברור שלא רציתי להכנס לאגם בידיעה שאמות שם, אבל היא עוד כועסת על זה! זה שהיא הצליחה זה מזל. אבל להאשים אותי?! אני לא יכול יותר. מה היא חושבת לעצמה? "תתאהבי בליאם! אני בטוח שהוא גם יבין בסופו של דבר שאת טיפשה ופזיזה!! אין בעיה!!!" והתרחקתי משם. הספקתי רק לראות את נועם מאדימה כולה ומתכוונת לפלוט אלי עשרים קללות, אבל אם אינני טועה, ליאם דווקא חייך. חייך כשרבנו. האם זה אומר שהוא חיכה לרגע הזה? לרגע שבו נפרד והוא יכנס לתמונה? זה חשוד בעיני. אם זה נכון הוא חתיכת טינופת דוחה, חתיכת... וואו, אני מקווה שזה לא נכון.

אז ככה, ידענו שמעבר לאגם יש מקום חדש, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעשות עיקוף שלם. עם סירה זה היה פחות זמן, כמובן, אבל משום מה כשחניתי את הסירה של הגמד במקום הזה אז היא נעלמה כאילו בכלל לא היתה שם. תאחלו לנו בהצלחה, כי אנחנו מתחילים בלעקוף את האגם כדי להגיע להרפתקה חדשה.

-=+=-=+=-=+=-=+=-

הלכנו חצי יום, עשינו הפסקות כל כמה שעות, התעייפנו מאוד, עשינו הכל! אבל עדיין לא הצלחנו לעבור את האגם הענקי הזה. אני כבר הייתי על סף יאוש וכך גם ליאם, אבל נועם המשיכה ללכת והיינו חייבים פשוט לעקוב אחריה. כן, היא מאוד עקשנית. ואז, כשאפילו נועם אמרה שנמאס לה כבר, ראיתי משהו במרחק. ראיתי סוג של בית כזה, וישר צעקתי "יש משהו! בואו נתקדם עוד קצת" והיינו מאושרים שמצאנו משהו שיעזור (או שיהרוג אותנו) ובאמת הגענו למין בקתה ישנה כזאת, והסתובבתי סביבה ומצאתי את הדלת. "שניכנס?" הצעתי ושניהם הינהנו. בפנים היה די ריק, חוץ מתיבה. היה שם באמצע הבקתה תיבת עץ לא מיוחדת אבל זה היה הדבר האחרון שהם היו יכולים להיעזר בו. "אנחנו מבינים את הסכנה שיכול לצאת מהתיבה איזו קללה מרושעת? או עוד מפלצת שתהרוג אותנו? מובן שזה סיכון גדול?" שאל ליאם בבהלה. "כן, אנחנו יודעים טוב מאוד" אמרה נועם וחייכה בפעם הראשונה היום. "אז פותחים?" היא שאלה בעליצות. "לא יודע..." ליחשש ליאם בשקט. "נו ברור שפותחים, למי את מחכה? יאללה בואו נראה מה מסתתר!!" אמרתי בשמחה. אתם יודעים, לפעמים כיף להסתכן למרות כל הסיכויים הקלושים שנשרוד. "טוב אני סופרת עד 3" אמרה נועם וגופה רעד קצת. "1... 2... מוכנים?" "יאללה למה למשוך ת'זמן" אמרתי בקוצר רוח. "סבבה, אז... 3!" צעקה נועם וכולנו אוטומטית קפצנו  בבהלה, כי אתם יודעים מי היה שם? סנאי. היה שם סנאי! הסנאי ריחרח את האוויר והסתכל לכיווננו. לפתע הסנאי התחיל לדבר "תודה רבה באמת, אתם יודעים כמה זמן אני מחכה פה?" קול של סבתא אבל קצת יותר צרוד יצא מהסנאי. "את מדברת?!" צרח ליאם ונסוג לאחור. "אויש נו, אתם צעירים. אתם לא רגילים ליצורים מדברים. תצטרכו להתרגל לכך, אני רואה שיהיה לכם עוד הרבה יצורים מדברים כמוני. אבל זה לא משנה," אמרה הסבתא הסנאית "כי עכשיו אני רוצה להתלונן. כמה זמן לקח לכם לשחרר אותי?! כאילו, אני תקועה כאן מאה שנה ואף אחד לא טרח להוציא אותי! בטח... כי למי אכפת ממני? הא?! בושה. ככה מתנהגים למבוגרים בתקופה זו? זה לא כמו פעם, טוב בעצם אני לא יכולה להגיד אם באמת התייחסו אלי בכבוד כי הייתי סנאי... אבל זה לא משנה!! מה שהתכוונתי לומר -" "אולי תשתקי לרגע?!?!" אמר ליאם שכבר ממש סבל את הרגעים האלה. "טוב אין בעיה. רק אומרת שכנראה שאני לא אעזור לכם..." אמרה הסנאית סבתא בשעשוע. "במה?" שאלה מיד נועם. "חשבתי שאתם לא רוצים שאפתח את הפה שלי, אז אני אשאר בשקט." "סליחה, עכשיו את יכולה? אנחנו חייבים משהו כדי להתקדם!" אמרתי. "בסדר, אני אעזור. תצטרכו ללכת בכיוון שמאל ולאחר מכן לפנות לצד השני ובום, תגיעו ל'צומת הסירות'. מובן?" כן!!" אמרה נועם בהתרגשות. "בתנאי אחד," אמרה הסנאית. תמיד ידעתי שעזרה זה אף פעם לא בחינם. "אתם תצטרכו להביא אותי איתכם" אמרה הסנאית הזקנה בקול ערמומי. "סבבה, בואי איתנו. אנחנו חייבים לך אלפי תודות על עזרתך בשבילנו." אמרה נועם והסנאית חייכה באושר. "מעולה... הכל הולך חלק. לפני שנצא, מוכנה להגיד את שמך?" אמר ליאם. "בוודאי, שמי זלדה"

זלדה

אני חופשייה! איזה כיף! כל כך הרבה זמן בתיבה הרקובה הזאת... עכשיו, כשאני יכולה לעשות כל מה שבא לי, אני חד משמעית אהרוג את הקוסם הזה!! לא רק שהוא הפך אותי לסנאית, אלא הוא גם כלא אותי כאן כשגיליתי שהוא זה שגרם לי לסבול כל כך בכלל הקסם 'הפיכת סנאי' הדבילי הזה. אני כבר לא צעירה כמובן... אבל הילדים האלה, הילדים האלה עזרו לי הרגע לצאת! לצאת לחופשי. אני מאושרת, ועכשיו אני אסתובב איתם כי אני כבר יודעת מה יש ב'צומת הסירות'. כן, אני לא יכולה לגלות אבל אני מקווה שהם יבינו שאין סתם מקום שיכול לעזור לך (כמו למשל הסירות שהן יהיו מצוינות למסע בים) שרוב הסיכויים שיש שם מיליון ואחד סכנות ויצורים ומפלצות. דווקא אני אוהבת את הילדים האלה, נראים תמימים אבל בהחלט יכולים להילחם (הם סיפרו לי על מה שעברו). אז חפרתי להם כל הדרך ואם אתם שואלים למה אז אני לא ראיתי אור יום מאה שנה בערך ועכשיו אני יוצאת לבחוץ ואני שמחה! כן נראה לי שחפרתי להם קצת יותר מידי כי עכשיו הם סתמו את האוזניים חזק. אבל אין מה לעשות, מי עוד ילמד אותם איך לשרוד בעולם שלנו? אחרי כמה זמן הגענו לצומת הסירות והילדים נראים יותר מפוחדים, יפה אני רואה שהם כבר למדו שצריך להיזהר בכל מקום חדש שמגיעים אליו. והם פולטים צווחות. אני יכולה להבין אותם כי היה שם בנמל שדים. הם הסתכלו עליי כלא מאמינים והביטו חזרה אל השדים כאשר הם מבועתים. "לא אמרת לנו...?" "חשבתי שתדעו שבכל מקום יש מלכודת, לא?" אמרתי וירדתי מכתפה של נועם. "אבל -" "יאללה אני אסתכל בכם מהצד נלחמים, אני מאמינה בכם!" וקיפצצתי באושר לפינה. "למה שלא תעזרי לנו?" שאל ליאם בכעס. "הממ.. בואו נחשוב.. אולי כי אני בצורת סנאי?! איך אני אמורה להפעיל קסם כלשהוא?!" וליאם הבין את הרמז שלי ופלט אנחה גדולה  ופנה לשאר החברים שלו והם הלכו לקרב.

זה היה פרק 11, אם אהבתם תנו כוכב ותכתבו למטה אם להמשיך... אבל באמת שוואו, 1000 מילים ואפילו לא הרגשתי! בפרק הבא- הקרב המטורף, תתכוננו!