זה לא קורה, לא הגעתי למיון פסיכיאטרי. אבא מובך, אימא רועדת. כאן שעה, או דקה, גם הן נספרות; חדר מיון בבית חולים, יושבת, ממתינה. נשארתי בחיים? זוממת תוכנית, מועדת, בעוד מבט מדוכא- רק, אולי, משילה גרם. האשפוז ודאי. ונכשלתי, נכשלתי בדרך לשיקום. ומה נשאר ממני? קליפה של בן-אדם, שהיה לאדיב וחכם. הלחץ מכרסם, כל נמק מנוקב, שאחתוך לימים ואדמם. ולבד, בין קירות אפורים, אלחש פרידה. שוב, אני לבד, לצד אימא, ולצד אבא. ולבד.