קלף אחד. זה כל מה שהיה דרוש להורים שלי כדי לוותר עליי. הם הימרו על החיים שלי כאילו היו ז'יטונים על שולחן פוקר, והפסידו אותם לאיש שכולם לוחשים את שמו בפחד. עכשיו אני שייכת לו. רכוש של עבריין צמרת שאין לו קווים אדומים, אדם שקונה נשמות בחיוך קר. אני אמורה לרעוד כשהוא נכנס לחדר. אני אמורה לתכנן את הבריחה שלי בכל דקה. אבל ככל שהקירות שלו סוגרים עליי, אני מגלה שהסכנה האמיתית היא לא הנשק שהוא מחזיק - אלא הדרך שבה הגוף שלי מגיב למבט שלו. הוא זכה בי, אבל בתוך השקט המתוח ששורף בינינו, אני זו שמאבדת שליטה. כי ככל שאני מנסה להתנגד... אני רק מגלה שהחבלים שקושרים אותי אליו הם לא מה שחשבתי. אני לא רק שבויה שלו. אני נופלת אל תוך החושך שלו - ומה שמפחיד באמת? אני כבר לא בטוחה שאני רוצה להינצל.

"יש לך משהו להוסיף? כי אני אשמח להוסיף לך עוד שני עיקופי שחייה מסביב לספינה." אני מנידה בראשי לשלילה. "בלעת את הלשון? תעני במילים! יש לך משהו להוסיף?" הוא מרים את הקול. "לא." אני משיבה מלחישה. הוא מחייך חיוך מבשר רעות ומסתכל על כל הצוות. "אתם יודעים מה קורה כשמישהו מהצוות עונה בצורה לא מכבדת... נכון?" הוא שואל וכולם נאנחים בתסכול. עצבנים עליי. "קדימה! כולם לעלות על מדי שחיה. נתחיל בעונש של שלושה עיקופים." "אבל... מה עשיתי?" אני באמת לא מצליחה להבין. הוא מסתכל על אחד מחברי הצוות, "תאיר את עיניה." "כשהקפטן שואל שאלה, משיבים בתשובה של כן קפטן, או לא קפטן. כבוד." אני שונאת את הקפטן. אני שונאת את המפקד המחורבן שלי!