״למה אנחנו נופלים אתה יודע?״ לחשתי מניחה לרוח לשאת את המילים שלי. הרגשתי את המיטה מתקפלת תחת המשקל הנוסף וחיוך קטן ועצוב הופיע על פניי ״למה?״ הקול שלו גרם ללב שלי להחסיר פעימה, הכרחתי את פי להיפתח והמילים נשפכו ועשו את דרכן אליו. ״החיים הם לא רק קרני שמש ולבבות, החיים הם מערבולת, מנהרה חשוכה שנראה שאין לה סוף. כול מכה שאנחנו מקבלים היא חזקה יותר מהקודמת ואנחנו נופלים שוב ושוב אבל אנחנו עושים זאת כדי שנוכל להתחזק, כדי שנוכל לקום ולראות את האור בקצה המנהרה״. הופתעתי שהרגשתי את היד הגדולה שלו מלטפת את פניי, מנגבת את הדמעה הבודדה שהצליחה לברוח ולעשות את דרכה על לחיי ״אז למה את בוכה?״. פניתי ישירות אליו, מסתכלת בנקודה בה אני יודעת שהוא נמצא אבל עדיין הייתי עטופה בחשכה. ״אני בוכה כי אני לא חושבת שאוכל לקום הפעם, אני כבר לא יכולה לראות את האור״. כבר חמש עשרה שנה ליילה תומסון מתעוררת לחשכה מוחלטת, מאותו יום שהיא עברה את התאונה הארורה הזאת שגנבה את עינייה והשאירה אותה בעולם של חושך וצלילים, אבל ליילה היא שורדת ושהחיים הכו אותה היא קמה והכתה חזרה חזק יותר. דילן בראון הוא בלש במחלקת רצח שכול חיו סובבים סביב דבר אחד ודבר אחד בלבד: לצוד רוצחים. הוא גבר קשוח וחכם שסומך רק על האינסטינקטים שלו.

מה שהיה בעבר נשאר בעבר, אלוהים כמה שרציתי שהמשפט הזה יהיה נכון אבל לצערי הוא לא. העבר רודף אותי, הולך אחרי לכול מקום, מתגרה ולועג מזכיר לי את מה שהיה לי ומה שאיבדתי. קוראים לי טריס ולפני 4 שנים ניצלתי ממוות או ככה לפחות חשבתי. אהבתי לגבר אחד, כיילב כמעט הרסה אותי, הוא היה תשוקה מתוקה וכאב מר הכול בחבילה אחת. 4 שנים חלפו מאז שראיתי אותו וקיוויתי שכך זה יישאר אבל לגורל יש חוש הומור מעוות. בזמן שחזרתי לבית שלי לכבוד החתונה של אחי האהוב, הייתי רוח רפאים, מנסה להיעלם בצללים אבל הוא ראה אותי, הוא תמיד ראה אותי. "כאשר קמתי לבסוף הייתי בת 19, כבר לא ילדה, כבר לא יפה, כבר לא בהריון, אלא רק מצולקת ואז הסיוט הגדול התחיל"....