״מי היה מאמין דה ביסט התאהב ״ ״תשתוק אדיוט לא התאהבתי ״ אני שומעת אותו מבעד לחלון ״היא סתם בחורה ״ אני מרגישה את ליבי מתכווץ אני לוקחת את המפתחות והולכת אני שונאת אותו ! ״קים חכי !״ אני רצה אבל הוא משיג אותי ותופס בידי ״אל תגע בי חתיכת מניאק סקסיסטי ״ אני בועטת לו בביצים והוא מתקפל ״לעולם אל תתקרב אלי אל תגיד אפילו את שמי ״ אני בועטת בו שוב ״ביסט , הכינוי הזה באמת מתאים לך כריס אתה באמת חיה ״ ״קים בבקשה תני לי להסביר ״ ״אין מה פשוט תתרחק ממני ״

״אני יודעת אני פריק ״ אני אומרת ומוחא את הדמעות מעיניי ״את לא , את פשוט ... את״ הוא אומר ומתקרב ״למה אתה נחמד אלי ?, אתה תמיד התייחסת עלי כאילו עשיתי לך משהו רע ״ הוא לוקח נשימה ״רייצ'ל אני לא לא התכוונתי שזה יראה כך . ״ ״אז ככה זה נראה ״ הוא מתקרב אלי ״אף פעם אל תחשבי שאת מוזרה , את מיוחדת שונה אל תתני לאף אחד לשנות אותך אפילו לא אני״ הוא אומר מביא לי את המטפחת שלו ועוזב אותי לבד במרפסת ״לעזאזל , איך זה שתמיד הוא אומר את המילה האחרונה , אני צריכה להתאפס על עצמי ״

היא- מסיימת תואר ספרות בקולג׳, חייה מתוכננים בקפידה, היא חכמה, רצינית, חרוצה, קרה, קפדנית, מתוכננת, עקשנית, דעתנית, עומדת על שלה, לא מחלקת חיוכים בחינם מכיוון שכבר נכוותה מהאהבה השורפת. הוא- חייל, קצין בצבא ומפקד חוליה לשעבר, שהשתחרר לחופשה ארוכה מהצבא לאחר מבצע בעיראק, בו חברו הטוב ביותר נשרף לנגד עיניו ואהובת ליבו מתה לו בין הידיים. הוא מתוסבך, מוקף זכרונות רעים ועדיין מתעורר מזיע בלילות. הוא אינו מפונק, הוא חי את הרגע, הוא אינטליגנט ואדם רגוע באופיו עד שמתעסקים עם אנשים שהוא אוהב, הוא אינו שומר בבטן את דעותיו, הוא רגיל לכך שמצייתים לו. היא- רוצה לטייל בחופשת הסמסטר שלה ולבקר את סבתה שלא ראתה מזה 3 שנים. הוא- רוצה לטייל כדי לראות דברים יפים לפני שחוזר לשרת בצבא, כדי לחוות, כדי להמשיך בחייו, הוא רוצה לנצל את חופשתו מהצבא כדי לצבור מראות יפים של מקומות אליהם הוא אפילו לא מתכנן להגיע... כי מי יודע אם יחזור מהסבב הבא בשלום? . הוא, רוצה ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמו. היא, לא יודעת כמה טוב זה מרגיש ללכת לאיבוד בכיוון הנכון. להם- חברים משותפים. וכך דרכיהם נפגשות. הם יוצאים למסע יחד. איך שני הטיפוסים האלה יסתדרו? הם- לא יודעים מה מצפה להם באמת. ** חשוב לציין שההשראה שלי בחלק מהסיפור נלקחה מסיפורים וסרטים של

*הסיפור משתתף בתחרות wattys2016* "עמדת בסמטה חשוכה, גופך רעד מהקור, ושיערך התעופף ברוח, בגדייך היו מקומטים ומלוכלכים. איני יודע מה השתלט על גופי, אבל באותו רגע שהרמתי אליך את ראשי תקף אותי רצון עז לחבק אותך, לעטוף ולגונן עליך. זה היה הרגע שהצלת אותי מחיים חסרי אהבה , את האור שלי, האור בחשכה שחייתי בה כל חיי״ . אוולין רגילה שאנשים מנצלים אותה, פוגעים בה ומשליכים אותה לרחוב. אותו רחוב שבו היא גדלה וחיה בו כל חייה, הרחוב הוא החבר הכי טוב שלה. והאויב הכי גדול שלה. עד הרגע שבו קיט מבחין בה, ומכניס אהבה ואמונה לחייה. אך האם גם הוא יעזוב כמו שאר האנשים בחייה? ***מכיל תכנים גסים, קללות ואלימות ***זכויות שמורות לי*** מקווה שתאהבו ותסחפו לתוך הסיפור

הרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העננים הלבנים, לצד השמש שסנוורה את עיניי בחמימות. זאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או בית עם חצר. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגישה אותו. הדרך שלו כאן, הצעדים שלו חרוטים על כל גל שמתקרב. הוא צדק החיים הם כמו הגלים ,כל גל מתחיל ונגמר כמו שכל אדם נולד ונפטר. מצד שני, זה לא אומר שלא יבוא אחריו עוד אחד. אני יודעת שאין לאבא שלי מחליף, אין עוד אדם כמוהו ולא צריך להיות. הרי שגל מתחיל, הוא סוחף אותך ובסוף גם הוא מגיע לסוף. יבוא עוד גל, לא כמוהו, אבל יבוא אחד אחר שסחוף אותי בצורה חדשה. שונה. אולי זה טוב ואולי לא. צריך לזכור שלא תמיד יש אור בקצה המנהרה, הרי השמש תשקע בסופו של דבר והחושך יעלה. אם אני לא ארצה לצאת מהמנהרה החשוכה הזאת? אולי המנהרה הזאת היא בעצם הצינור שעוטף אותך, שלא נותן לראות שום דבר חוץ מהצבע הכחול של השמיים שמשתקפים על גביי המים. הצינור יכול ריקני, חסר טעם. עד הרגע שאני נוגעת במים. פרץ של אדרנלין עובר בתוכי, ואני לא רוצה שהוא ייפסק. אני זוכרת את הדממה שאבא גלש, הוא שמע הכל לצד השקט הדומם. זה האוויר שלו. היום זה האוויר שלי. קימברלי מצאה את התקווה. אך מה יקרה ברגע שהתקווה תיקח הכל?

טיילור אדאמס היא בחורה מלאת ביטחון עצמי וכמויות נדיבות של שימחת חיים. טיילור גדלה עם כפית של כסף בפה. מסיבות זה החיים שלה. אבל להורים שלה נמאס אז הם החליטו, טיילור זקוקה למשמעת.

בכל סיפור אהבה נחשב, יש את הילדה החדשה והחמודה, שבאה ומתחילה בבית ספר חדש, אולי בבית חדש,שכונה חדשה, עיר או אפילו מדינה חדשה.... אז הסיפור הזה לא מספר הבחורה הזאת. לא ולא. תכירו את מיה. מיה עברה הרבה בחייה, יותר ממה שהיא מסוגלת לספר. היא הסתגרה מאחורי תבנית הבחורה הקרה עם מדי המעודדות ומיליוני החומות שאי אפשר לראות דרכן. מה קורה שהבחור החדש בוחר דווקא באתגר ומנסה לחקור את מיה ועודותיה? האם היא תיתן לו? הסיפור הושלם, ובקרוב תתחיל עונה שנייה

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋