16.10.22 ירדן הריחוק שלי ממיאמי אישר לי באופן סופי להשאיר את משקעי העבר מאחור ולעבור עם המשפחה לקליפורניה, למרות ששנאתי את העובדה שאילצתי אותם לעקור את החיים שלהם ולהתחיל מחדש יחד איתי כאילו שאני לא כדור הריסה שניפץ את כל מה שהם בנו. אבל... כשהוא הגיע לסביבה הקרובה שלי כדי להיות בה באופן קבוע וישיר, הכל נראה לא אפשר...
"אני ואתה, אנחנו שני אנשים זרים." אמרתי בטון נמוך נועצת את מבטי בעיניו. "זה לא חייב להישאר ככה," השיב בשקט, יכולתי לחוש בנשימתו על פניי. "ככה אני רוצה שזה יישאר." חתמתי את דבריי. העפתי את ידו שאחזה בי, תפסתי את ילקוטי ויצאתי החוצה, טורקת את הדלת אחריי. ...
״רגע״ התחנן. "פאק, אני מצטער! תן לי להתנצל!״ מלמל בפאניקה והרים את ידיו. המילים שלו הפכו לרעש מטריד בראשיי, אני לא אסבול את זה שמשקרים לי. החיילים שלי אמורים להגן על אחיי, זה העבודה הדפוקה שלהם. הנחתי סיגריה בין שיניי ואת אצבעותיי על ההדק אך לפני שהספקתי ללחוץ על ההדק צלצול הטלפון ניגן ברקע. ״מהר.״ נהמתי. ״היא ברחה.״...
הושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה. ״לפעמים טעויות הן הדבר הכי נכון שעשינו."