ריהאנה קופר: הייתי בת חמש כשאיבדתי את הזיכרון. ננטשתי על ידי אבי בפח זבל, אדם בשם ג'ושוע הציל אותי ואימץ אותי כבתו. הוא העביר לי את הידע שלו, אימן אותי ולימד אותי כול דבר שהייתי צריכה כדי לשרוד בעולמו. עד כה צלפתי באנשים מאחורי הכוונת, עכשיו הגיעה ההזדמנות שלה חיכיתי- להיות סמויה, לרגל. לג'וש יש ארגון שבו שוכרים את שירותינו כדי לרצוח ולרגל אחר אנשים. הלכתי להיות עוזרת הבית שלו כדי לחטט ולגלות מידע, רק מה שלא ידעתי שהמניאק העשיר הזה יהפוך את עולמי 180 מעלות. כריסטופר סמית': חייתי את חיי בשלווה וברוגע עד שהיא הגיעה, לא אהבתי את העובדה שהילדה העקשנית הזאת תגור איתי מעתה ואילך. ניסיתי להעיף אותה יותר מידי פעמים ממה שאני יכול לספור על יד אחת. שום דבר לא הפחיד אותה. שנאתי אותה ואת החיוך המטופש שלה, שנאתי את זה שעברה לתיכון שלי. ויותר מכול שנאתי את איך שעירערה על כול דבר שאי פעם חשבתי שידעתי. - מה קורה כשאהבה גודלת בין שדות קוצים? - מה קורה כשסודות ותככים עולים מעל פני השטח? - מה קורה כשהאמת יותר מידי מכוערת ועדיף להשאיר אותה קבורה באדמה? תהיו מוכנים כי הסיפור של ריהאנה וכריס ישאיר אותכם פעורי פה. מכיל: רצח אלימות תוכן מיני מפורש אזכורים של התעללות במשפחה *חשוב לציין שסיפור זה הוא יצירה בדיונית.*

"תשחרר" ניסיתי להעיף אותו ממני אבל הוא רק הצמיד את פרצופו קרוב יותר אליי. "ואם לא באלי" החיוך הממזרי שלו גרם לי לרצות לדפוק לו אגרוף בפרצוף אך ידיי לא יכלו להשתחרר מאחיזתו. "מה חנונית כמוך יכולה לעשות?" הוא הרים את סנטרי בידו הימינית והכריח אותי להסתכל לעיניו הירוקות, אני בטוחה שעיניי שיקפו את השנאה שחשתי כלפיו כי זה היה הדדי...אני שנאתי אותו בדיוק כמו שהוא שנא אותי. בבית הספר פרח מתקיימות שתי קבוצות יריבות... אחת מורכבת מתלמידי העילית, התלמידים המקובלים, אלה שהכי יפים עם האישיות הכובשת או איך שהמורים מכנים אותם...המופרעים. ובואו נגיד שקבוצה השנייה מורכבת מהתלמידים החכמים של בית הספר, הגאונים, אלה שלא אכפת להם מה הייתה האופנה האחרונה או איך שהמופרעים קוראים להם...החנונים. אתם לעולם לא תראו אותם יושבים אחד ליד השני, אם זה בקפיטריה, בכיתה או אפילו באוטובוס... קו בלתי נראה חוצה בין שתי הקבוצות האלו ואחת הסיבות ליצירתו היא ליאה ואיידן. השאלה היא, אם הקו בניהם יעלם עם הזמן או שמישהו בפעם הראשונה יחצה אותו?