אדריאן מעולם לא הורשה ללכת לבית ספר, הוא ומרינט מעולם לא נפגשו קודם וזה בדיוק אחרי שעש-לילה הובס! הם גדולים, בקולג'. במשך השלטת הטרור של עש-לילה, מאיורה עזרה לו כמו תמיד... בכל מקרה, בקומיקס הזה מאיורה מעולם לא נראתה. אף אחד לא ידע שום דבר עליה חוץ מהעובדה שמפלצות רגש הופיעו כדי לעזור לעש-לילה. לא ידעו את השם שלה, את המין שלה (אם היא בן או בת), שום דבר. רוב אזרחי פריז לא ידעו על קיומה בכלל מאחר שהחיפושית והחתול השחור לא באמת הסבירו את הסיבה להופעה של מפלצות הרגש. אחרי הקרב הסופי לפני שנתיים, ולא ידועה הסיבה הקסומה שגרמה לכך (וזה בסדר), על היעלמותם של הקוואמים ואי פעילותם מאחר שלא היו צריכים אותם במשך הרבה זמן. דרכם של החיפושית והחתול השחור נפרדו מבלי לדעת את הזהויות אחד של השנייה וגבריאל אגרסט נשלח לכלא על מעשיו. מופלא הטווס מעולם לא נמצא ונטלי ברחה איתו מבלי לומר מילה. בלי איומים על פריז (ואי היכולת שלה לעשות משהו לגבי זה אם היו כאלה), מרינט עזבה את פריז לתקופת התמחות באופנה לניו-יורק כדי לנסות לשכוח מהכל (היא למדה בעל פה את ספר המופלאים ונכנסה לעבודה ממוקדת יותר, כדי לנסות להחזיר את הקוואמים). הקומיקס הזה קורה אחרי שהיא סיימה את תקופת ההתמחות שלה בניו-יורק וכשהיא חזרה בחזרה הביתה.

לכולנו יש תוחלת חיים שנקבע לנו מראש. אין לנו שום גישה לשנות את הנקבע. וזה מאוד מכאיב לאבד. בעיקר כשאנחנו אוהבים מישהו. לחשוב שלא נראה אותו ,נשמע אותו או נרגיש אותו יותר, זו מחשבה כואבת. ובמילים האחרונות שלו הלב נשבר, בלי שום הסבר אלו המילים היפות ביותר שיצאו ממנו. לפעמים האדם הזה הוא כל מה שיש לך בחיים. אתה לא בטוח שכדאי להמשיך לחיות. אז אתה מחבק אותו חזק. כאילו אתה שומר עליו ממלאך המוות. יכולים לקרוא לזה הקרבה. או במילים אחרות זוג יונים. (זמן הספר מבוסס על איזור שנות השמונים או פחות לא בטוחה) בשביל סקי וקשת התוכים האהובים שלי. קיבלתי את האשראה ממכם. נבהלתי כל כך ובכיתי כשהבנתי שמתתם. אבל הדבר שהכי נגע לי בלב הוא לראות אותכם מתכרבלים זה עם זה. אני בטוחה שהייתם מודעים לזה שהזדקנתם והגיע הזמן להיפרד מהעולם. החלטתם לגמור עם מי שאתם הכי אוהבים באהבה. תודה לכם.