~גמור~ ליאו לא הרגיש כלום בחמש שנים האחרונות. הוא לא בכה כבר שלוש. ליאו היה כלום,הוא היה רק צל,רק גוף,רק תזכורת תמידית וכואבת על האדם שהוא היה פעם. העיניים השחורות שלו היו רדופות,הן היו רק זוג חורים שחורים של כאב תמידי ובלתי נגמר ושל ריקנות שלעולם לא תעזוב,רק זוג חורים שחורים שאף אחד לעולם לא ידע כמה כאב הן מסתירות בתוכן,וכמה כאב הן עברו,עד שרוי הגיע, ובעיניו,ליאו היה הכל,והוא היה נחוש לגרום לו להרגיש משהו שוב. "Maybe that's it,we eventually go numb,because you can't break a heart that is already broken" הסיפור מכיל נושאים רגישים,אונס,הטרדה מינית,פגיעה עצמית ונסיון התאבדות,בבקשה להפעיל שיקול דעת לפני קריאה🤍

לא הייתי צריך לנשק את סת׳. הייתי צריך להישאר בתוכנית ההתעלמות שלי. מעכשיו גם ככה התעלם ממנו והוא ממני. ״פאק !״ פלטתי משפתיי לא מאמין למה שקרה. נכנסתי למקלחת עוטף את עצמי במים. נושף ומתיז אותם לכל עבר. והוא רק ביקש את המספר שלי , אני חתיכת לוזר. אסור היה לי לעשות זאת. קולין הבהיר לי רק היום כמה כדי לי להתרחק ממנו. הוא בטח רק שיחק בי השתעשע קצת. עצמתי את עיניי נותן למים לטשטש את הדמעות שזולגות. הוא לא היה צריך להתייחס אליי ככה זה גרם לי לטעות כלכך. אני כועס, כועס על עצמי ועליו על שנתן לי לחשוב כלכך מעבר. אוסטין הוא נער תמים וטוב ההפך הגמור מסת׳. ששניהם נפגשים זה היה נראה כמו סתם מקריות. אבל זה לא היה מקרי ממש לא. אוסטין הבין זאת , הוא ידע שסת׳ מושך אותו אליו. סת׳ לא בשבילו, כולם ידעו זאת. הוא ידע זאת בעצמו אבל משהו קרא לו. והוא לא יכל להתעלם. **כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**