אדל בת ה17 היא ילדה שקטה, לומדת ביא׳. כשהיא עולה לאוטובוס היא פוגשת בבן, חייל לוחם בגולני בן 20. בן השטותניק והפרוע גורם לה להתאהב בו בשנייה. שניהם מתחברים מהר ואפילו הופכים לזוג מהסרטים. האהבה ביניהם לא נגמרת ואפילו לא לרגע, אבל אז מקרה אחד ממוטט אותם לגמרי. ״היי, דלה שלי, אני מבטיח שיהיה בסדר״ לחש ונישק את שפתיי ואני הנהנתי בשקט. ידעתי שיקרה משהו. אני ידעתי. הפחד אכל אותי מבפנים אבל לא רציתי לספר לו. הוא עטף אותי אליו ואני צחקקתי. ״תודה שאת כאן״ לחש ואז נישק את מצחי בפעם האחרונה ויצא מהדלת. לפתע ראיתי מכתב נופל מהתיק שלו. ״בן!״ קראתי והוא הסתובב אליי בשאלה. ״לא.. לא משנה, אוהבת אותך!״ אמרתי בחיוך ודמעות עמדו בקצוות עיניי. בן הנהן והלך ואני הרמתי את המכתב ואחזתי בו. ׳מכתב פרידה לקטנה שלי׳ הלב שלי הפסיק לפעום לרגע והרגשתי שאני מתמוטטת. הוא רשם לי מכתב פרידה. התפללתי שלא אצטרך את המכתב הזה ושלא אראה אותו יותר לעולם.

עם אבא שהוא אלכוהוליסט מכה ואמא הומופובית אין פלא שג'ימי ומיה, אחותו הקטנה, ברחו מהבית. מאז שג'ימי יצא מהארון שנה שעברה החיים בבית הפכו לסיוט עבור שניהם. מיה רק בת 9 וג'ימי בן 17 אבל הוא עובד כדי לפרנס אותם. אין להם בית, רוב הערבים הוא עושה בייביסיטר בשביל אנשים. כשהילדים שעליהם הוא שומר נרדמים, הוא נותן למיה לעלות להיות איתו. כן זה מפחיד ומסוכן וזה עלול לעלות לו בעבודה שלו אבל הוא מפחד לתת לה להסתובב לבד בחושך, למרות שהם עושים זאת הרבה. כשהיא עולה היא אוכלת וישנה כמה שהיא יכולה וזה הרגעים הכי טובים ביום של ג'ימי, הוא מתחנן לאלוהים כל יום שהיה יכול להביא לה גם תנאים כאלה. יש בית אחד, שג'ימי אוהב יותר מכל האחרים, בית ענקי, מפואר, שיש בו רק ילדה אחת, בת 11. לדעתו ילדים בגיל הזה כבר לא צריכים בייביסיטר אבל הוא רק מודה שהם עדיין קוראים לו. האמא רווקה אז היא יוצאת לדייטים כמעט כל יום, לפעמים ג'ימי מחזיר את הילדה שלה הביתה מבית הספר ושומר עליה עד שהאמא חוזרת מהעבודה, ויש להם הרבה כסף ככה שהיא נותנת לו 30 שקלים לכל שעת עבודה. היא גם מרשה לו להביא איתו את מיה. אבל לצערו הוא בקרוב עומד להפסיד את העבודה שלו... בגלל שהאח הגדול של אותה ילדה עומד לחזור מהטיול שלו, והם לא יצטרכו אותו יותר.

עומרי כל מה שאי פעם רציתי בחיי, קיבלתי. הייתה לי משפחה שכל בעיה שהייתה לי, פתרה בכסף. כשעליתי לתיכון החלטתי שאנצל את הזמן שלי כנער. חגגתי ולא חשבתי על התוצאות של המעשים שלי. למה שנער בן 16 עם עתיד מובטח יחשוב על זה? אבל אז קרה משהו, וחיי התהפכו. חשבתי שאם אעבור בית ספר, תהיה לי התחלה חדשה, טעיתי. מרגע התהילה שלי בבת אחת הגעתי לשפל. הייתי בטוח שאף אחד לא יוכל להגיע לתחתית יותר ממני... עד שפגשתי אותו. באנו משני עולמות שונים. הוא הראה לי שטעיתי כשחשבתי שאני יודע מה אלו חיים קשים. דווקא בבן הייתי חייב להתאהב? בן תמיד דאגו להזכיר לי כמה אני טיפש וחסר תועלת, באמת הרגשתי ככה. הורים ומורים שהמשיכו להזכיר לי כמה אני דפוק. לא הייתי צריך את ההבחנות שלהם כדי לדעת את זה, יכולתי להסתכל במראה וישר לראות את האמת. גם אם היא כואבת. היו לי הרבה דאגות בחיים, הדבר האחרון שרציתי לדאוג לגביו זה ילד שלא יודע איך להתרחק מצרות. הילד המפונק שהגיע מהצד הטוב של העיר נכנס לחיי ואלוהים יודע שלא רציתי בזה. אבל הרגשתי משהו שונה, כאילו קרן אור קטנה הצליחה לשבור את הקרח ולהיכנס ללב הקפוא שלי. אחרי שנים שבהם סגרתי את עצמי, הוא הצליח לשבור את החומה ששמרה עלי, ואני לא יודע מה לעשות. אבל, הוא לא יודע שהכרתי אותו הרבה לפני אותו היום שהוא הכיר אותי.