אני שונא אותה. אני שונא כל חלק ממנה, אני שונא את הדם שלה. אני שונא את הפרצוף התמים והמסוכן שלה, אני שונא את ריח השושנים שנודף ממנה. אני שונא לראות אותה הולכת בלי לצלוע, אני שונא לראות אותה חיה בלי פחד. אני שונא את הקיום של המשפחה הזאת, אני שונא את הפה הקטן החצוף שלה. אני אמחוק אותה וכל זכר שקשור למשפחה שלהם. אני אהרוס אותם אבל כל חלק ממנה ממכר באופן אסור, התפוח האסור שלי, הזנזונת הקטנה שלי, בובת התעלולים שלי. אך ורק שלי! *מקרי הטרדות⚠️ *ייתכן שחלק מן הפרקים בסיפור יכילו אונס, ומקרים קשים לקריאה.⚠️ *מין מפורט⚠️

ליילה תומפסון, בחורה שקטה ורגועה. בעלת שיער שטני ועיניים כחולות כים. בת 24, ובדיוק אמורה להתחיל עבודה חדשה בפעם הראשונה בחברה גדולה. לא, זו לא עבודת חלומותיה, אבל היא צריכה לכלכל את עצמה וזו העבודה היחידה שהתקבלה אליה. מזכירה, מזכירת המנכ״ל. ליילה עוד מצעירותה תמיד חלמה להצליח בחיים. אולם הדרך לשם השתבשה לה. בחור אחד, קאי די-ליאון, שלמד בכיתתה שבע שנים קודם לכן, בגיל 16-17. הוא הצליח לגרום לה בפעם הראשונה להרים את עיניה הכחולות מהספרים, ולרגע, לרגע לא לחשוב על לימודים. הוא היה הכל בשבילה. היא אהבה אותו. אך חבורתם נקטעה ברגע אחד. תאונה קטלנית. קאי נפצע ואיבד את זכרונו ואת כל מה שקשור אליה. באותה נשימה עזב עם הוריו לאיטליה, שם נולדו הוריו, משאיר את ליילה מאחור. העזיבה של קאי הייתה קשה מנשוא. ליילה סיימה את הלימודים בציונים מדורדרים, וכמובן שלא התקבלה לאן שרצתה. היא לא זכתה לראותו שוב. כך קאי נשאר בגדר זיכרון. זיכרון ילדות. -- טריגר: תוכן מיני, לא מפורט יותר מדי, אך קיים ועוד טריגרים נוספים

שתי אנשים עם עבר דפוק. אחת חוזרת לנקום, והשני מנסה לשכוח. מה יקרה כששניהם יפגשו? הכתיבה משתפרת עם הפרקים😭🙏🏽 ספר המשך ״הפרי האסור״ ספר ראשון, אז יש מצב שהוא לא יהיה הכי טוב. אבל היי, כולם התחילו ככה, לא?🥰

״תשחרר ממני כבר״ אמרתי גלגלתי את עיניי, מיד התחרטתי על זה. הוא משך אותי ממותניי והצמיד אותי לקיר ״מה עשית עכשיו?״ לחש לאוזני בהתגרות, ״מה אכפת לך,תחזור למועדון החברה שלך מחכה לך״ אמרתי בעצבים והוא הטיח את שפתיו על שפתיי, טעם ככ טוב אך נשיקה אכזרית.. *מכיל א1נס,שפה בוטה,הטרדות מיניות,וסמאטים מפורטים*

׳היא כישפה אותו בעזרת החוצפה.׳ העולם רצה שיהיו ביחד . החיים לא . סקוט וואיט היה עקשן , בראד הייתה חצופה .. וזה מה שקרה . כמו בספרים. •••••••• 7.3.2020

אוקסנה ‏ היא הייתה בת שמונה בלבד. יום רגיל בקניון - עם אמא, אבא ואח תאום אחד - אלכס. עד שהמאפיה האיטלקית הפכה את כל מה שהיא הכירה - לאפר. מבעד לרווחים של מדפי צעצועים, היא ואלכס צפו במשהו שאי אפשר לשכוח: הבן של ראש המאפיה מתקרב לאמא שלהם... ויורה בה מטווח אפס. אבא שלהם נגרר משם בצרחות. והם נשארו - עם מבט אחרון של אמא, עם שקט שאי אפשר לתקן. מאותו רגע - אוקסנה מתה. ונולדה מישהי אחרת. הדוד שלה, סימון - אח של אבא - גידל אותה ואת אחיה בדם וצללים. לא בתים. לא צעצועים. רק סכינים, אקדחים ואימוני הרג. הוא הרס את המאפיה הרוסית כדי לבנות משהו חדש - משהו שיהרוס את הם. והיא? היא חיה בשביל להרוג את כל מי שהיה שם באותו יום. בעיקר אותו אחד. הבן של ראש המאפיה. האיש שירה באמא שלה. האיש שמחכה לרגע בו היא תתקרב אליו - מבלי לדעת שהוא היעד לוקה פיזאנו - הקאפו שהתאהב באויבת הוא ראה מוות בגיל שש. אמא שלו נרצחה מול עיניו, אחיו הקטן מחזיק בידו, ומאז - לוקה לא האמין יותר באהבה. רק במשפחה. רק במאפיה. רק בנקמה. כשהאבא מת, לוקה הפך לראש המאפיה האיטלקית. הוא שלט באירופה ביד ברזל, כשלצידו תמיד - אחיו הצעיר, יד ימינו. ואז הגיעה ההצעה: חתונה בין משפחות. שלום בין הרוסים לאיטלקים. אוקסנה - הבת של סימון - ככלה. לוקה לא רצה. אבל כשהביט בה - משהו נשבר. היא לא

אנטוניו דה מארינו, הגבר שאיתו אני נאלצת לבלות את כל שארית חיי. מה אני חושבת על העובדה הזו? זה לא משנה, גם ככה לאף אחד לא באמת אכפת. כל חיי חייתי עמוק עמוק בתוך המאפיה, הודות לאבי. לא בחרתי בחיים האלו, הייתי שייכת למאפיה מהרגע בו נולדתי ואני אהיה שייכת לשם עד הרגע בו אמות. אי אפשר לברוח משם. לארה מנצ׳יני, זאת אני. הילדה שאף פעם לא חוותה ילדות נורמלית וסבירה, הילדה שנאלצת להתמודד עם חיים מורכבים מהרגע בו נולדה ועד לרגע בו תוכל לשנות את המציאות, בתקווה שתצליח.

משפחתו שולטת בכול נו יורק לא מפגין טיפה של פחד אבל הוא הפחד של רובם. רק תלמיד תיכון וכבר גורם לפחד, לאונרד אוילר השם שהרעיד את האדמה. ואז יש אותי :) קנדל לוניאו אבל המשפחה שלי קוראת לי קן, כן רק המשפחה בבית ספר הקודם שלי עברתי התעללות פיזית ונפשית. עברתי לנו יורק לפני חודשיים מצרפת אבא שלי קיבל הצעת עבודה בתור שומר רגיל לא משהו מיוחד, אני תמיד שנאתי את המאפיה במיוחד בגלל הדרך שלהם הרצח הברים והסמים. כשעברנו לכאן אבא שלי אמר לי להתרחק בכול דרך שאני יכולה מאפיה וכך זה יקרה...

"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו את עיניי. "מה את עושה פה?" "לא קוראים לי לילי. קוראים לי רוז." אני משקרת לירוק של עיניו.

בחיים שלי לא חשבתי שעוד ישיבה רגילה של שישי בבית שלנו תשנה הכל