✨הספר הראשון בסדרת הספרים "אלקנה"✨️ יכול להיקרא כספר יחיד❤️ נריה החיים שלי אפורים ושמיימיים בלעדיה. העולם שלי קורס בלעדיה. אני לא יכול לנשום בלעדיה. ואת כל זה אני מגלה רק ברגע שאני פוגש אותה. אחרי 16 שנים שלא היה לי אותה- עכשיו זה קורה. שחר אסור לי להתקרב אליו. אם ההורים המקפידים שלי יגלו- זה יהרוס את שנינו. אני חוצה גבולות ברגע שאני מתחילה לדבר איתו. אבל ברגע שיש לי אותו- אני לא יכולה לוותר עליו. אני לא מבינה איך שרדתי בלעדיו קודם. נריה ושחר, נערים דתיים בגילאי 16-17 החיים ביישוב הדתי "אלקנה" מוצאים זה את זו במקרה ומאז אינם ניתנים להפרדה. למרות כל הקשיים ששניהם חווים ללא מנוח. אף על פי שכל האנשים שמסביבם מאיימים להפריד אותם, הם נשארים רחוקים אבל קרובים זה מזו. הם יודעים שלא משנה מה, האהבה שלהם תשרוד את זה. -הספר נקי לגמרי- טריגרים: מוות, אלימות

שלגייה. היה שמה. מסוממת, כינו אותה תושבי הכפר. למה אתם שואלים? סמים. סמים כבדים. שחורת השיער הייתה מכורה לסמים. בכל יום, בכל שעה. "היא עוד תמות ממנת יתר." נשמעו הלחשושים ברחובות העיר. "תתרחק ממנה, היא מסוכנת." היו לוחשות אימהות לילדיהן. "את מסוממת?" "לא." "תסתכלי לי בעיניים שלגייה!" "אמרתי לא!" זאת הגרסה שלי לשלגייה ושבעת הגמדים. הספר השני בסדרת "משכתבת אגדות", תהנו.

היי קוראים לי אמה כרמלי בעיקרון החיים שלי נורמלים לחלוטין, אני בת יחידה וההורים שלי נחמדים ומאמינים בי בטירוף, אני די מקובלת בבית ספר שלי, הבנים רוצים לצאת איתי והבנות רוצות להיות חברות שלי, חבורת החברים שלי גדולה ואנחנו מקורבים ועוזרים אחד לשני כשצריך, יש לי ביטחון עצמי ותמיד אומרים לי שאני יפה חכמה מצחיקה וטובה, יש לי חבר חמוד שאוהב אותי ואני אוהבת אותו, אני לא חושבת שיש מישהי יותר מאושרת ממני... רגע רגע רגע, זה לא החיים שלי! היי קוראים לי אמה כרמלי והחיים שלי בזבל. יש לי שתי אחיות אחת גדולה שהיא בערך כל מה שאני חולמת להיות והשנייה קטנה אבל היא עדיין אוהבת אותי איכשהו, המערכת יחסים שלי עם ההורים... טוב אני אגיד את זה במילים עדינות- עמוק בתוך החרא, יש לי חברה אחת וכל שאר הילדים בבית ספר או לא מודעים לקיומי או צוחקים עליי- כיף נכון? אני חסרת ביטחון בגדול, הבן אדם היחיד שאי פעם הבין אותי עזב אותי וזה גרם לי להיכנס לדיכאון עם מחשבות אובדניות, לא ראיתי איך אני יוצאת מזה. טוב, אבל אז הוא הגיע - הגיבור שלי. ---- "ואני מבטיח שכל עוד זה תלוי בי, את תהיי מאושרת כל חייך," הוא חייך. "כן? אתה תהיה השמש בחיי?" הקנטתי אותו. "לא," הוא קם מכיסאו ונתן לי נשיקה על המצח, "אני אהיה הירח ואאיר לך את השעות החשוכות."

(זיכרון) *היא תפסה בשולי חולצתו. "אני אוהבת אותך קאי". לחשה. שיערה השתפל על גבה בחוסר אחידות. עיניה היפות היו מלאות בדמעות. והוא כעס עליה. "לא! את לא תגידי את זה ותלכי!" הוא צעק ושחרר את ידיה מעליו. "יודעת מה, תלכי! אני לא מעוניין לראות אותך!"* הזיכרונות צפו ועלו במוחו, מכאיבים לו כל כך. קאי הביט ברוחה של אהובתו הולכת ונחלשת. "אמילי!!!" הוא קרא בשארית כוחותיו. הלוואי שיכל להגיב אחרת לדבריה באותו יום. אם במקום לכעוס עליה, היה מחבק אותה ובוכה יחד איתה. אבל.. הוא שתה בלגימה אחת את רוב הבקבוק, ואחריה עוד לגימה שגמרה אותו. אהובתו שהלכה והתפוגגה רק ריחפה מעליו בדממה ורק הסתכלה בו נשבר וצורח לה על הקרקע. -הספר עוד לא הושלם- זכויות שמורות ❤️