user58655343
פרק 1: המבט שחדר מבעד לשריון
הלילה ברובע העתיק היה קר מהרגיל, אבל אודיסאה לא חשה בקור. החרב שבידה הרגישה כמו המשך ישיר של זרועה, והחושים שלה היו מחודדים, דרוכים לכל רחש בסמטאות החשוכות. היא נשבעה להגן על חסרי הישע, והלילה הריח של סכנה עמד באוויר - סכנה מהסוג שהיא הכירה היטב.
ואז היא הרגישה את זה. דגדוג מוכר ומאיים בבסיס הגולגולת.
"את מאחרת, לוחמת שלי," הקול לא בקע מהאוויר, אלא הדהד ישירות בתוך המוח שלה. קול קטיפתי, עמוק, כזה שגרם לברכיים שלה לרעוד למרות שריון הפלדה שעטתה.
היא הסתובבה בבת אחת. שם, בצללים של קשת האבן, עמד רודריגו. הוא לא נראה כמו מפלצת; הוא נראה כמו חלום שאי אפשר להתעורר ממנו. עיניו הכהות נצצו באור הירח, ובת שחוק דקה ויהירה נחה על שפתיו.
"צא לי מהראש, רודריגו," היא סיננה, מהדקת את אחיזתה בניצב החרב. אבל המילים שלה היו חלשות מהנחישות שלה.
"למה שאצא?" הוא צעד צעד אחד קדימה, והיא הרגישה את ההיפנוזה שלו מתחילה לעטוף את מחשבותיה כמו ערפל מתוק. "הרי בפנים, מאחורי כל הצדק והחוקים שלך, את רק רוצה שאני אתקרב עוד קצת."
אודיסאה נלחמה בדחף לעצום את עיניה ולהתמסר לקולו. היא ידעה שהוא האויב. הוא היה כל מה שהיא נשבעה להשמיד - יצור של לילה ומניפולציה. אבל בכל פעם שעיניהם נפגשו, הלב שלה בגד בה. הצדק דרש דם, אבל הלב של