חשבתי שכבר ראיתי הכול, חשבתי שהחיים נכנסו בי מספיק. אבל אז הקארמה עשתה קאמבק - ודפקה לי על הדלת. רק שהפעם זו הייתה דלת הלב. התאהבתי. ולא סתם - התאהבתי במישהו שאסור היה לי להתאהב בו. אני הומו. יצאתי מהארון בגיל צעיר יחסית, וחטפתי המון - קללות, יריקות, מבטים, אלימות. אפילו ההורים שלי היו מאוכזבים ממני. אבל עם הזמן התחשלתי. למדתי לענות, למדתי להחזיר, ובעיקר - למדתי שאני לא הפגם. לא. העולם הוא זה שדפוק. ליאו, החבר הכי טוב שלי, היה האור הראשון שלי. הוא הכיר לי אנשים שלא פחדו להיות לידי, שלא התביישו בי, שלא ראו בי מפלצת או פגם שצריך לרפא. מאז חטיבה - כבר שמונה שנים שאנחנו בלתי נפרדים: אני, ליאו, ג'ייס וטיילור. אז איפה הבעיה? הבעיה היא שהתאהבתי באבא שלו. כן, כן - באבא של החבר הכי טוב שלי. ולא סתם התאהבות של 'הוא הקראש שלי וזה הסוד המלוכלך שלי' - הוא היה הסטוץ שלי. יומיים לפני שגיליתי מי הוא באמת, שכבנו. ועכשיו, במהלך חופשת סמסטר הקיץ, אני צריך לגור איתם. לגור עם ליאו ועם... דילן. האיש שאסור לי לרצות. האיש שמפרק את החומות שאני משתדל בכל כוחי להשאיר למעלה. הגבר היחיד שגרם לי להרגיש... חיי. ✧✧✧ אזהרות: # סטוץ # אהבה # רומן אסור # רומנטיקה # אבהת בנים # סצנות מיטה # שפה בוטה # פער גילאים

~גמור~ תקציר: נוקס נולד לזוג זאבים עשירים שלא ראו בו דבר מעבר לתעודת ציונים. כשההורים שלו מתעלמים ממנו ומאחותו לונה, הוא לומד את הלקח החשוב מכולם: בעולם הזה, אתה צריך לדעת לשרוד לבד. אבל כל זה משתנה כשברגע אחד של אומץ - ואולי טעות - הוא מציל נערה ממוות בטוח, ומוצא את עצמו מול עיניים אפלות שהוא לא יכול לשכוח ובוא לו בחלומות ללא כל הסבר. שנים אחר כך, כשהוא ולונה עוזבים את הבית ומתחילים חיים חדשים, אותו מבט חוזר לרדוף אותו - הפעם הוא מבין מה הייתה ההרגשה המוזרה שהרגיש אז. זה הגיע אליו בגוף של גבר מסוכן, יפהפה... ורוצח אנושי. על פי חוקי הזאבים, אין דרך חזרה כשהגורל קובע מי המיועד שלך. הבעיה היא, שהגורל שלו קישר אותו לבן מין אחר, לאנושי, ולנפש שלא יודעת רחמים. ועדיין, נוקס לא מפחד מהמוות, מרוצח או מלהרוג אחרים - אבל הוא ממש לא אוהב את זה שהמיועד שלו צריך להסתכן בצורה כזו. גם אם יש לו הכוח להרוג מבחינתו הוא בן האנוש הקטן והשברירי שלו ומי שיעז לפגוע בו - יחוסל על ידי נוקס. ❦ ספר ראשון בסדרת מיועדים, קדם לו המיועד שלי. ❦

~גמור~ תקציר: אחי תמיד שימש לי כדמות הורה - גם כאבא, וגם כאמא. לא הייתה לו ילדות של ממש, כי מהרגע שנולדתי, הוא ועוזרת הבית טיפלו בי במסירות. וההורים שלנו? הם מעולם לא התעניינו בנו. כל חיי הרגשתי כעול, והוא ניסה להסתיר את חוסר האכפתיות של ההורים שלנו מפני - עד שהייתי מספיק בוגרת להבין בעצמי. ברגע שיכולנו, עזבנו אותם. אם אני נטל, אני לא רוצה להיות ליד מי שרואה בי כזאת. אבל זה עדיין כואב. מתאו, הבעל של אחי, הרג את אבא שלי. הייתי אמורה להרגיש משהו - כעס, צער, אכזבה - אבל לא הרגשתי כלום. אפילו דמעה לא ירדה. גרהם היה שם בשבילי, עד שגם הוא עזב. למה כולם עוזבים אותי? מה יש בי שדוחף אנשים להתרחק? הסכמתי שישתה מדמי, אז למה פתאום ניתק קשר? כנראה שאי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך - אבל זה לא מקל על הכאב. וכמו ההורים, גם הוא איכזב. והיום, שוב עולה בי המחשבה: אם אמות - מישהו בכלל ישים לב? מישהו יבכה? חוץ מנוקס? ❦ ספר שני בסדרת מיועדים, קדם לו המיועד שלי. ❦

~גמור~