ליילה תומפסון, בחורה שקטה ורגועה. בעלת שיער שטני ועיניים כחולות כים. בת 24, ובדיוק אמורה להתחיל עבודה חדשה בפעם הראשונה בחברה גדולה. לא, זו לא עבודת חלומותיה, אבל היא צריכה לכלכל את עצמה וזו העבודה היחידה שהתקבלה אליה. מזכירה, מזכירת המנכ״ל. ליילה עוד מצעירותה תמיד חלמה להצליח בחיים. אולם הדרך לשם השתבשה לה. בחור אחד, קאי די-ליאון, שלמד בכיתתה שבע שנים קודם לכן, בגיל 16-17. הוא הצליח לגרום לה בפעם הראשונה להרים את עיניה הכחולות מהספרים, ולרגע, לרגע לא לחשוב על לימודים. הוא היה הכל בשבילה. היא אהבה אותו. אך חבורתם נקטעה ברגע אחד. תאונה קטלנית. קאי נפצע ואיבד את זכרונו ואת כל מה שקשור אליה. באותה נשימה עזב עם הוריו לאיטליה, שם נולדו הוריו, משאיר את ליילה מאחור. העזיבה של קאי הייתה קשה מנשוא. ליילה סיימה את הלימודים בציונים מדורדרים, וכמובן שלא התקבלה לאן שרצתה. היא לא זכתה לראותו שוב. כך קאי נשאר בגדר זיכרון. זיכרון ילדות. -- טריגר: תוכן מיני, לא מפורט יותר מדי, אך קיים ועוד טריגרים נוספים

קרה לכם פעם ששנאתם בן אדם כל כך עד שרציתם להפיל עליו את כל הסניף של איקאה? כן, זה נשמע מאוד ספציפי ומוזר אבל יש הרבה דברים כבדים שם אל תזלזלו... עכשיו תנסו לדמיין שהבן אדם הזה שהרגע פירקתם לחתיכות - הבנתם? לא? לא משנה - לא עוזב אתכם לרגע, בכל מקום שתפנו הוא נמצא שם אין דרך להיפטר ממנו מה אז תעשו? עצה שלי: אל תתאהבו בו. הספר מכיל אלימות מילולית, תכנים מיניים, תקיפה מינית וחמידות יתר ⚠️14+⚠️

שהם, בחורה דתייה מהצפון חוזרת הביתה אחרי השירות הלאומי שלה ומתחילה עבודה חדשה. היא בקטע של בחור שעובד אתה אך היא מתביישת ממנו ומפחדת מכך שאין לה ניסיון עם גברים. עומר הוא בחור חילוני שכולן רוצות אך הוא לא מעוניין באף אחת. לאחר כמה היתקלויות עם שהם הוא מציע לה הצעה והיא נענית לה. האם שהם תשיג את הבחור שרצתה כל כך או שפתאום בחור אחר יגרום לה לפרפרים בבטן?

להקת הבנים הישראלית והמצליחה בעולם מגיעה לסיבוב הופעות בארץ שממנה המסע שלהם החל. נבו, סולן הלהקה מתכנן למצוא בכל מחיר את יהל אהבת חייו שנעלמה אך הלהקה נוחתת בתקופה שהמצב בארץ מתוח והפתעה לא צפויה מחכה להם ברגע שהם מגיעים לשדה התעופה. שיר, מחכה לשיחה מבן זוגה מתן שנלחם בעזה והלב שלה מתפוצץ מדאגה. חברתה הטובה יהל דואגת לה אך מה ששיר לא לא יודעת זה שיהל מסתירה ממנה מידע חשוב על עברה. כששיר נוסעת לשדה התעופה לעשות טובה קטנה להורים שלה, שרשרת אירועים מתרחשת ומשנה את הכל.

"תשחרר" ניסיתי להעיף אותו ממני אבל הוא רק הצמיד את פרצופו קרוב יותר אליי. "ואם לא באלי" החיוך הממזרי שלו גרם לי לרצות לדפוק לו אגרוף בפרצוף אך ידיי לא יכלו להשתחרר מאחיזתו. "מה חנונית כמוך יכולה לעשות?" הוא הרים את סנטרי בידו הימינית והכריח אותי להסתכל לעיניו הירוקות, אני בטוחה שעיניי שיקפו את השנאה שחשתי כלפיו כי זה היה הדדי...אני שנאתי אותו בדיוק כמו שהוא שנא אותי. בבית הספר פרח מתקיימות שתי קבוצות יריבות... אחת מורכבת מתלמידי העילית, התלמידים המקובלים, אלה שהכי יפים עם האישיות הכובשת או איך שהמורים מכנים אותם...המופרעים. ובואו נגיד שקבוצה השנייה מורכבת מהתלמידים החכמים של בית הספר, הגאונים, אלה שלא אכפת להם מה הייתה האופנה האחרונה או איך שהמופרעים קוראים להם...החנונים. אתם לעולם לא תראו אותם יושבים אחד ליד השני, אם זה בקפיטריה, בכיתה או אפילו באוטובוס... קו בלתי נראה חוצה בין שתי הקבוצות האלו ואחת הסיבות ליצירתו היא ליאה ואיידן. השאלה היא, אם הקו בניהם יעלם עם הזמן או שמישהו בפעם הראשונה יחצה אותו?

כשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששות, העצב..הכל מתפוגג בשנייה. אנחנו מתנתקים בשקט. מביטים בשמש שהפכה בינתיים לאדומה ומתחילה להיעלם לה אל תוך הים הכהה. אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי. סוף סוף התפרקות. ❝ #1 רומנטיקה

"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו את עיניי. "מה את עושה פה?" "לא קוראים לי לילי. קוראים לי רוז." אני משקרת לירוק של עיניו.