אך ורק למי שסיימה את הסדרה המודפסת!!! 💜

"מה אתם רוצים ממני?" "שתפרצי לחשבון בנק שנגיד לך ותמשכי משם כסף." "ולמה נראה לכם שאני יכולה לעשות את זה?" עניתי. הם הסתכלו אחד על השני ולוגן סימן משהו לליאו. הוא ניגש לדלת השלישית בחדר והוציא משם את התיק שלי. "אל תיגע בזה!" אמרתי והתקרבתי אליו, לוגן חסם לי את הדרך. ליאו פתח את התיק ורוקן אותו על המיטה, כל הספרים נפלו ממנו יחד עם הכסף שהשארתי לי לשלם שכירות והמכשיר פריצות שלי. "כמו שגנבת את הכסף הזה." "אני יודעת לגנוב רק מכספומטים." שיקרתי. "שלושתנו יודעים שזה שקר, ארנבונת." "יש לכם טעות בזיהוי, אני לא מבינה כלום במחשבים." "עוד שקר." אמר לוגן. "מעניין מה יקרה אם שמועה כזאת תופץ במכללה, שאת גנבת ושקרנית." "אתה לא תעז." עניתי. חיוך מסוכן התפשט על פניו, חיוך מסוכן שהראה לי שאין גבול לדברים שהגבר הזה מסוגל. "את לא תאמיני אלו דברים אני אעז לעשות אם לא תעשי את מה שאני מבקש, ארנבונת." "אל. תקרא. לי. ככה." אמרתי בשיניים חשוקות.

"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו את עיניי. "מה את עושה פה?" "לא קוראים לי לילי. קוראים לי רוז." אני משקרת לירוק של עיניו.

"פעם הרגשת שכל מה שאת נוגעת בו הופך לאפר?" "לא אפר, אבק." "אצלי זה אבק שריפה."

שפחה יהודייה נמכרת ברומא לאציל חסר לב, והיא מגלה סודות ושקרים בזמן שהיא נלחמת על הטוהרה ועל הלב שלה.

כשפקחתי את עיניי כאב חד פילח את גופי. הכל כאב לי- הצלעות, הפנים, הידיים. האוזניים שלי רטטו בציפצוף מתמשך, מונוטוני. באיטיות מייסרת כל חושיי שבו לפעול והתחלתי להיזכר במה שקרה רגע לפני שהתעלפתי שאיבדתי את ההכרה. ריפרפתי בידיי במהירות על גופי, מוודאת שאני עדיין לבושה. למזלי הבגדים עדיין היו לגופי. נשמתי לרווחה. נגעתי בזהירות בלחיי שכאבה מאוד והנעתי את אצבעותיי בעדינות עליה כדי לוודא שלא נשברה. כאבי תופת פשטו בגופי בגלים. שמתי לב שאני מכוסה בשמיכה אך לא הבנתי היכן אני נמצאת. החדר בו הייתי לא היה מוכר. היכן אני, לעזאזל? נדרכתי כששמעתי קול מוכר פונה אליי. "אף אחד לא נגע בך, את בטוחה עכשיו."

. "אני בסך הכל זונ-" אני לא מספיקה להשלים את המשפט והוא תופס במותניי ומושך אותי אליו. צעקת הפתעה נפלטת ממני ואני מחזיקה בכתפיו. "תפסיקי לקרוא לעצמך ככה." הוא פוקד. "אבל זה מה שאני!" "לעזאזל רהב!" הוא ממש צועק ואני מסיטה מבט ממנו, לא מסוגלת לפגוש את מבטו. "אני זונה," אני לוחשת את האמת, זאת שהוא מתכחש אליה, "ואתה... אתה שי נובן, אתה מנהיג. יש לך אחריות, חובה לעם הזה. איך אתה חושב שזה יצטייר אם ידעו שאתה עכשיו נמצא עם זונה? שנינו יודעים שאני לא ראויה לך. אז לא משנה מה הכוונות שלך לגבי, תשכח מהן."

"אם אתן לך אקדח דרוך, את תירי בי?" הוא שואל בקול אדיש. אני יודעת מה יקרה אם את לו תשובה חיובית. ראיתי מה קרה לאלה שהוא שאל לפניי. "ל-לא." אני לוחשת. "את משקרת." נכון. אבל גם אם הוא חושב כף הוא לא יהרוג אותי. החוק המעוות שלו של 'הקם להורגך...' מחייב אותו להיות מאויים ממני כדי להרוג אותי. "ומה אם אגיד לך שאת שאר החיים שלך את תעבירי תחת מרותי?" הוא שואל. "א-אצל האיטלקים ק-קוראים לראש 'קאפו', אז יחי הקאפ-פו החדש." ספר המכיל טריגרים בעיקר של אלימות

"לילה טוב," "לא הבנתי," "איזה חלק לא הבנת בצמד המילים לילה טוב?" "את זה שאתה אומר את זה במקום לעשות את מה ששילמת לי בעבורו." "שילמתי על יום שלם איתך," "אתה לא צריך להזכיר לי. מתי מגיע החלק שבו אתה מזיין אותי ואז אתה יורד לי מהגב?" "החלק הראשון שבו אני מזיין אותך יגיע כשאני ארגיש את רוצה שאעשה את זה ולא בגלל ששילמתי לך. החלק השני אף פעם לא היה כלול בהסכם שלנו ולכן הוא גם לא יגיע." "מה לא היה כלול? אמרת יום אחד, דייט אחד." "נכון, זה מספיק זמן." "בשביל מה?" "בשביל שתרצי ממני עוד, אל תסתכלי עליי ככה, אני גרוע יותר מקוקאין. ההתמכרות אליי בלתי נשלטת." "יודע מה? אתה צודק." "לגבי מה?" "לגבי ה'לילה טוב', אתה צריך לישון כי אתה הוזה ואני מקווה שזה מעייפות." טריגרים: הפרעות אכילה, הטרדה מינית ואלימות מילוית ופיזית