Relationships: sirius black/remus lupin, james potter/lily evans Characters: remus lupin, sirius black. james potter, lily evans, peter pettigrew, severus snape, minerva mcgonagall, bellatrix black, narcissa black, albus dumbledore, mulciber sr. (harrypotter), horace slughorn, mary macdonald, marlene mckinnon, poppy pomfrey, walburga black, regulus black, fenrir greyback Additional tags: marauders era, marauders, marauders friendship, wolfstar, get together, Slow Burn, so slow, its slow, seriously Complete, Canon Compliant, Angst, Fluff, Fluff and Angst, Requited Love, Canonical Character, Death, First War with Voldemort, First Kiss, Period Typical Attitudes This fanfiction is not mine The creator of this fic is MsKingBean89 I am putting the fanfic here just so it is easier for some people to read !!

(הושלם) מכירים פרסי ג'קסון? מעולה, זה מספיק. מכירים גם את שומרת הערים האבודות? עוד יותר טוב! כמו שאפשר להבין מהכותרת, הסיפור נסוב סביב פרסי, והערים האבודות הן רק המיקום שבו יתרחש החלק המעניין של הסיפור. גם ההתחלה אמורה להיות נחמדה, למרות שבכל ההתחלה הוא עוד לא מגיע לערים האבודות. פרסי בן 23, בסך הכל רצה לפגוש את אנבת', אבל כשהוא בטעות עבר עולם הוא הבין שזה יהיה הרבה יותר מסובך ממה שהוא חשב. במהלך המעבר פרסי מאבד חלק מהידע שלו וחלק מהגיל שלו, כך שהגיל שלו יתאים לספרי השומרת. הוא יגיע לספר הראשון, אבל רק כי הוא צריך לצבור שם כמה שנים. ההתחלה של ספרי השומרת לא כל כך כוללת אקשן. אה, ופרסי הוא דוקטור בובספוג המפורסם.

'-"אכפת לך שאלך להתחיל איתה?" הוא שאל ומיהר להוסיף, "בגללי?" וכשעניתי בצחוק מזלזל-'לא'השיהוקים חזרו. מה לעזאזל?-' קים טאהיונג הלוקה בתסמונת פינוקיו* מצטרף לחייו של שחור השיער, ג'ון ג'ונגקוק. - הערות חשובות לקראת הסיפור. סיפור מתמשך לפעמים *תסמונת פינוקיו, תסמונת הגורמת לזה שלוקה בה לשהק בכל פעם שפלט שקר. -תסמונת זו מומצאת לגמרי ולקוחה מהסדרה 'פינוקיו', אפשר למצוא את הסדרה עם תרגום ב-Asia4HB. -אשתמש רק ברעיון של התסמונת, שאר הסדרה לא תשתקף פה. ~אין סמאטים בסיפור. ~סיפור על טאהקוק. ~קללות בהומור. -אישיוז טופקוק פרקים יעלו בקצב מהיר, כל יום-יומיים ולפעמים גם 2 פרקים ביום. שלום לכם! שמחה לחזור עם סיפור נוסף⁦❤️⁩ מקווה שתתמכו גם בסיפור הזה. קרדיט לנסיכה @Joontaekook שהכינה לי את הכריכה בהשראת @Jungkookwife10 המדהימה⁦⁦❤️⁩

היה זה יום יפה. השמיים היו כחולים, צחים, וקרני השמש החמימות ריצדו בעליזות על פניהם של האנשים. מדשאות הדשא היו נראות ירוקות ורעננות מתמיד, ועל העצים נראו טיפות מים קטנות, שקופות, שנתנו לכל זה נופך אלוהי. אנשים חלפו ברחוב, מחייכים, מאושרים, מדברים אחד עם השני בחיוניות. כן, היה זה יום יפה. יום יפה מידי בשביל למות בו. זה הספר הראשון שאני כותבת.. אז סורי מראש שיפים: נאמג'ין מינהופ ויקוק זה הולך להיות סוטה *נסיון התאבדות

ג'ימין רוצה לבכות. כי הנער - ג'ון ג'ונגקוק, כפי שלמד לפני שבוע - הוא ההפך הגמור של ג'ימין. והוא האדם אתו החבר של ג'ימין בוגד בו.

הם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.

לולא הטעות היחידה שעשה, ג'ימין כנראה עוד היה בקולג' שלו, משתובב עם החברים שלו, ולא מוחזק בכלוב הזה כמו בובה כלואה. לברוח. זאת הייתה המחשבה היחידה בראשו, הוא לא רצה שום דבר חוץ מלברוח מהמפלצת בשם ג'ון ג'ונגקוק. אבל ג'ונגקוק היה איש מאוד עשיר וחזק עם אין סוף אוהדים. בריחה נראתה כמו משימה בלתי אפשרית, במיוחד כשג'ונגקוק התעלל בגופו כל לילה ללא סוף. ג'ימין תהה לעצמו כל יום אם הוא אי פעם יצליח לצאת מהאחוזה, אבל לאט לאט הוא התחיל להרגיש חיבה מוזרה לאיש המסתורי הזה.

"חבר אמיתי הוא לא זה שיחזיק לך את היד, הוא זה שיחזיק לך את הזין." ג'און ג'ונגקוק בן העשרים וארבע עובר דירה בפעם הרביעית השנה בגלל שעבודתו היא דיבוב הנטאי והשכנים שלו בכלל לא אוהבים את זה. הוא בטוח שגם בדירה הזו הוא לא יישאר הרבה, אבל להפתעתו הרבה השכן ממול הוא בחור מקסים ומתוק בשם קים טאהיונג שרק נראה מקסים ומתוק כי העבודה בעולם הפורנוגרפיה עשתה אותו יותר סוטה משד האינקובוס. טאהיונג מתאהב בג'ונגקוק ממבט ראשון וג'ונגקוק רק מכחיש את רגשותיו כלפי טאהיונג, כי לא, הוא לא הומו! טאהקוק פאנפיק המכיל שפה בוטה, הומור מוזר ובנוי בפורמט הודעות וציוצים בטוויטר!

-"The reality is painful and the imagination even more"- ואם רק יכולנו לקבור זכרונות, לעלות מעל גבהות, וליפול עם פעימות. בלב. השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם. חיוכים שניתקתי הלוואי שיופיעו מעצמם. תנועות שעשיתי בגוף הרובוטי כנ"ל. הלוואי שיכולתי להמשיך ללכת איתך. גם אם רק אני נהנה מהקירבה. השמיים יכלו להמשיך להיות העדים שלנו ביום ובלילה. כשהירח האחד שידע מה הקרבנו בלילות. מה קירבנו. ואולי טוב שהאמת הייתה בשקט. בצד. מוסתרת. השנאה לא הייתה מופיעה אז בעיניך. והדמעות היו נעלמות מעיני. ההיתי נעלם גם. עוזב ומשאיר רק פתק חתום. על תודה. בבקשה. ועל לא להתראות. אם רק ההיתי משאיר את זה... רק כדמיון מכאיב.