KvgujIAtal
בממלכת ואלסטרה, ממלכה עתיקה ורחבת ידיים השזורה נהרות, ערים מבוצרות ושווקים תוססים - המלכה אלארין סוליירין נשאה את נאומה האחרון מול כל תושבי הארץ.
אבל זה לא היה נאום פרידה רגיל.
"הכתר אינו עוד סמל. הוא מבחן. לא רציתי להניח אותו ביד אחת מתוך קרבת דם. הוא שייך למי שראוי להנהיג - באמת. החבאתי החבאתי אותו הרחק, באותם השטחים המבודדים אשר מהם פחדנו תמיד. שם, במרחבים הנשכחים, בין מחוזות אפלים, חיות מעוותות וסיפורים שאיננו יודעים אם הם אמת או רק אגדה ישנה - שם הכתר ממתין.
זהו מבחן - לא רק ליורש, אלא לנחישות של כולכם.
היורש האמיתי יקום. אני מאמינה בזה. ואני סומכת עליכם."
כשדבריה שככו וההמון נדם, שלוש בנותיה של המלכה - סלינה, מרין ואילורין - נעמדו דוממות. לא אחת מהן נבחרה, לא אחת הוכתרה.
הכאב והזעם, והאכזבה הפכו מהר מאוד לנחישות. כל אחת מהן עזבה לכיוון אחר, נשבעה למצוא את הכתר לפני האחרות.
מאז, החלה כל אחת לבנות לעצמה כוח: צבאות פרטיים, בריתות עם ערים, מתכת לקרונות מלחמה ולוחמים חדורי אמונה כדי לצאת ליבשות המבודדות הם ידעו שזה לא היה מסע קל אבל האופק צפן להם הם התסקנרו למה אמם בחרה לעשות את זה במקום להוריש את הכתר להכי מוצלחת מביניהם הם לא ידעו אבל הם ידעו
היבשות המבודדות, מסוכנות במשך דורות אף אחד לא העז לדרוך שם