להיות מלכה זו לא בחירה. זהו גורל שנכפה עלייך, תפקיד שאת נדרשת למלא, בין אם תרצי בכך או לא. את לא נולדת לזה, אבל את תהיי. הוא החליט. הוא לקח אותך, לא בגלל שבחרת, אלא בגלל שהוא בחר. אהבה לא הייתה חלק מהמשוואה הזו, לפחות לא מהצד שלך. אבל הוא, הוא התאהב. ואצלו אהבה ואובססיה נמהלו זה בזה. זו לא הייתה אהבה עדינה או מתוקה, אלא משהו אפל ועמוק, שלא השאיר מקום לספק - את תהיי שלו, את תהיי המלכה שלו. הכתר אינו מתנה. הוא כובל, הוא חונק, והוא מזכיר לך בכל רגע שאת כאן כי הוא רצה בכך. החתונה הזאת אינה מאורע רומנטי, זו עסקה שנכרתה על דם וכוח. את תלמדי לאהוב אותו, או לפחות להיכנע. כי אין ברירה, כי ככה הוא קבע. העיניים הירוקות שלו, כמו להבות קרות, מביטות בך כאילו את רכוש, כאילו את חתיכת פאזל שממלאת את התמונה הגדולה שלו. והוא לא יניח לך, לא עד שהכתר יהיה על ראשך והנדרים יהיו כבל ברזל בלתי שביר. האהבה שלו היא כמו המלכות - לא משהו שאפשר לברוח ממנו. היא חזקה, מסוכנת, והיא תדרוש ממך הכול.

"הושיטי את ידייך." "לא עשיתי כלום," המילים יוצאות מפי עוד בטרם מעובדות במוחי. אני זוכה למבט מזלזל. "לא אחזור על דבריי. הושיטי את ידייך!" אני שונאת את הפחד בקולי, את השליטה המוחלטת שלו בחיי. אבל ככה זה, לא? כי הוא המלך ואני בסך הכל שפחה שצריכה להודות למזלה הטוב על שבחר בה בכלל. אני נאנחת ומושיטה את ידיי קדימה.