אני מסתכלת על עצמי ואני רואה גוף. הוא נראה חי. אבל הוא מת. אז למה הוא נמצא פה? אם הוא מת כבר בפנים למה הוא חי בחוץ? למה הוא עטוף ברשת של שקרים? למה רק אדם אחד גורם לגוף הזה להרגיש חי מבפנים? ולמה רק את האדם הזה שהלב רוצה, הוא לא מקבל? זה פאקינג אדם. אחד. לא יותר. אבל הלב והגוף הזה ראויים לסבל. סבל אין סופי. לא מגיע לו למות. מגיע לו לחיות ולסבול. ---------------------- אני מתה. כשאלו אותי מה אני מרגישה, עניתי ׳כלום׳. וזה נכון. אני לא מרגישה יותר. אני מפורקת. שבורה. אני מעל לשנתיים עם התקפי חרדה. וזה לא קרה אף פעם. בחיים אף אחד לא ראה אותי ככה. במצב הכי פגיע. עד היום. עכשיו כולם יודעים איך לפגוע בי. וכל זה רק באשמתי. כי לא שלטתי על הגוף שלי. על הרגשות שלי. וזה הורס אותי. אין יותר פגיעה ממני. אין לי סודות יותר, כולם יודעים איזה משוגעת אני. וזה פאקינג בגללי.